דם ואש ותימרות עשן

01
חג חירות אביבי ושמח עבר על כוחותינו. זכיתי לצעוד לתפילה בכותל שלוש פעמים בשבוע וראיתי זאת כזכות מיוחדת.
בחג ראשון צעדתי עם בני היקר לכותל, והכל עבר בחדווה ובשקט.
לעומת זאת בחג שביעי, עוד לפני שנכנסנו בשער יפו, קידמו אותנו שלטי הכוונה מקוממים: לכנסיית הקבר – ישר, ולהבדיל לכותל המערבי – מסביב. למרות החיצים בשלטים, צעדתי כהרגלי בדרך הישרה, לכיוון הכותל דרך רחוב השוק הערבי.
לשמחתי, השוטרים ששמרו על הכניסה לשוק לא עצרו בעדי, והמשכתי משם לכיוון הכותל. לא עברו שתי דקות ומצאתי עצמי מוקף בשיירה אין סופית של צליינים עובדי ע״ז. כל אחד נשא בידיו ׳שתי וערב׳ אישי, מגולף וגדול ממדים. החוגגים הזרים הציפו את סמטאות השוק, כהכנה לצעדת האור אותה הם עתידים לקיים למחרת היום.
מיעוט היהודים היחסי בכותל, שיקף את המתח והחששות של האורחים הרבים שנמנעו מלהגיע.
למרות שהיה זה יום שישי של רמדאן, האווירה ברחבת הכותל הייתה להפתעת כולנו, שמחה ונינוחה. רבים מהמתפללים הקבועים, מייסדי המניינים, נעדרו ואנו, שנותרנו ״בחזית״ השתדלנו לקיים את התפילות בחגיגיות מיוחדת.
תארו לכם אמירת הלל בשקיקה וקריאת שירת הים בהתרגשות, מול מקום המקדש העומד להיבנות או טו טו. מרומם. מחזק. מדהים.
לפתע, עוד אנו גוללים את ספר התורה וקוראים בשמחה בהפטרה בשמואל הנביא, את שירת דוד המלך ״ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו״: ״ותגעש ותרעש הארץ… מוסדות השמים ירגזו… עלה עשן באפו…״ – נשמעו קולות נפץ רמים מכיוון הר הבית. חשבתי לתומי שמישהו על ההר מנסה לגרש יונים.
קולות הנפץ התגברו, לשונות של אש היתמרו גבוה מעל הכותל. הציפורים בחגבי הסלע פרחו להן בבעטה. ענן עשן סמיך מילא את האוויר והכביד על הנשימה. מטר של גיצים ופיח כיסה אותנו ואת כל רחבת הכותל. ספרי התורה והתפילה, הכיסאות, הסטנדרים והשולחנות כוסו בערמות של אניצים לבנים ובפיח שחור ועבה. גיצי אש ניקבו וחרכו את דפי הסידורים ואת הטליתות הצחורות. חולצות בוהקות הפכו ברגע לשחורות. גם אני זכיתי להתכסות ברשפי פחם.
סיימנו את התפילה ופסענו, נרעשים ומפויחים, אל עבר מדרגות היציאה, תוך שאנו מצטיידים בבקבוקי שתייה קרה, שחולקו למתפללים במשך ימי הפסח, על ידי הקרן למורשת הכותל.
לפתע, מתוך ענן העשן, הגיחה לעברי מעזרת נשים, מתפללת אחת, באה בימים.
האישה הנסערת פנתה אלי בעיניים דומעות, בתחינה ובבקשה, שאגיד עבורה לאלתר תפילת יזכור. בשל המבולקה לא היה סיפק בידה לומר את האזכרה יחד עם הציבור. התייצבתי שם, תחת האש המתלקחת בהר, בתוך עמוד העשן המיתמר מכותלנו העתיק ומניתי אחד לאחד, בכוונה גדולה, כפולה ומכופלת, בעיניים צורבות ובגרון ניחר: ״א-ל מלא רחמים״ על כמה וכמה מקרוביה היקרים, שנרצחו בפרעות תרפ״ט ובשואה הנוראה. הי״ד.
בינתיים, הגיפו השוטרים את שער היציאה למנהרה המובילה לרחוב השלשלת. ואילו אותנו הפנו לצאת דרך הרובע היהודי, כדי לאפשר לכוחות הביטחון לנוע באין מפריע בסמטאות השווקים לכיוון הר הבית.
התברר לנו, שהמחבלים בהר הבית ירו זיקוקים לעבר רחבת הכותל וגם אל עבר השוטרים שהוזעקו לשמור על הסדר. האש שהציתו הפורעים אחזה בעצים הנטועים מעל הכותל וענפיהם הפכו באחת לענני גיצים, עשן ופיח שכיסה את עין הארץ.
המשטרה פעלה בנחישות ובמהירות והשקט חזר למקום המקדש.
למרות ששמעו על המתרחש בהר הבית, משפחת קרל – צאצאי הרב מנחם וחינה בן יעקב, שיחי׳ ומשפחת חכם שמעון וצביה יפרח שיחי׳, שכנים יקרים, צעדו יחד גברים, נשים וטף, לצד עוד מאות רבות של משפחות לתפילת מנחה בכותל.
ברום השמים, מעל הר הבית, חגו כל העת מסוקים של המשטרה.
בשובם, דיווחו לנו בשמחה, שהשקט שרר, לשעה קלה בהר, ושהסדרנים המסורים מטעם הקרן למורשת הכותל, בניצוחו של ארז האחראי עליהם, ניצלו את ההפוגה בפרעות ובמאמץ רב הספיקו לצחצח ולסדר בזריזות את הרחבה ואת הריהוט. כול זאת לרווחת המתפללים היהודים, שלמרות התפרעות המחבלים נהרו ללא היסוס, בעוז ובאומץ, בחלוציות ובחדווה, אל עבר כותלנו.
עם ישראל חי.
02
למחרת, עם קרן אור ראשונה, בבוקרה של שבת המלכה, אסרו חג בעבותים של חרות, צעדתי שוב בשקיקה אל כותלנו האהוב.
רחבת הכותל המבריקה קיבלה אותנו בשמחה. הזכיר לי חברי את העובדה, שחברי כנסת יהודים וערבים מהשמאל, התסיסו את המחבלים במשך כל השבוע, מעל כל ערוץ תקשורת אפשרי, והצהירו בגסות – שליהודים אין זכות בהר הבית וגם אין להם זכות לתפילה בכותל.
בקיץ תר״ץ, לפני כמעט 90 שנה מונתה ועדת הכותל על ידי חבר הלאומים – האו״ם, ושמעה את טענות הערבים שלא רק הר הבית קדוש למוסלמים אלא גם הכותל המערבי ויש להם בעלות מלאה עליהם. נציגי שלטונות הרשע של המנדט הבריטי הציעו לשרטט הסכם פשרה בו יכירו היהודים בבעלות הערבית על הכותל ובתמורה יאפשרו להם הערבים גישה לסמטה הצרה הצמודה לכותל. לא הוזכרה בהסכם המנדטורי אפשרות תפילה.
בשל המצב הביטחוני המתוח, הסכים הוועד הלאומי, בהנהגת יצחק בן צבי ואחרים, למתווה הבריטי בו יוותרו היהודים על זכותם ההיסטורית על הכותל, ובתמורה יתירו להם הערבים לגשת אל הכותל. הוועד הלאומי רק התעקש שתוזכר בהסכם בפירוש – הייתר לתפילת יהודים ליד הכותל. מכיוון שמדובר בהסכם הקשור בתחום הדתי, דרשו הבריטים את אישור ההסכם על ידי הנציגות הדתית של היהודים.
משלחת מטעם הועד הלאומי בראשות היו״ר, יצחק בן צבי והרב משה אוסטרובסקי (המאירי) והרב אברהם אלמליח, נפגשה עם מייסד הרבנות הראשית והעומד בראשה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וניסתה לשכנע את הרב לאשר את הסכם הוויתור על הכותל בתמורה לגישה לכותל ואולי אפילו להבטחת תפילות של יהודים שם. כל זה בטענה שמדובר בפיקוח נפש, ורק כך נוכל להרגיע את הערבים. הרב לא קיבל את דעתם ולא הסכים לחתום על מסמך שכולל ויתור על הבעלות היהודית על הכותל. ״אין אני יכול לוותר על מה שנתן ה׳ לכלל עם ישראל״.
הרב המאירי ציטט בהתרגשות באוזניו של הרב משה צבי נריה (מופיע במועדי הראי״ה עמ׳ 441) את מה שאמר להם הרב קוק: ״חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! אין לנו שום זכות לוותר״ (וגם לא על אף שעל בארץ ישראל… י.ג.), והוסיף: ״אם חס וחלילה נוותר על הכותל, הקב״ה לא ירצה להחזירו לנו…״.
03
ההוכחה לחוכמתו של הרב קוק באה לאחר מלחמת השחרור. בהסכמי שביתת הנשק, חתמו הירדנים על הסכם שכולל את סעיף מספר 8, שבו התחייבות מפורשת לאפשר ליהודים זכות גישה אל הכותל.
19 שנה התעלמו הירדנים מסעיף זה ולא קיימו אותו. רק במלחמת ששת הימים, לאחר ששחררנו את ירושלים מידי הכובשים, איפשר לנו ״העומד אחר כותלנו״ לשוב אל בורות המים, לשוק ולכיכר וכמובן להתפלל בכותל.
לאחר הניצחון המופלא והניסי שלנו במלחמת ששת הימים, משה דיין, למרות התנגדותו הנחרצת של הרב שלמה גורן, השיב בקלות דעת את מפתחות הריבונות על הר הבית לווקף הירדני.
הרב גורן הצטער כל חייו שלא מנע ממשה דיין לעשות את העוולה הזו. לעומת זאת, במערת המכפלה ובחברון הצליח הרב גורן לבלום את התבוסתנות החששנית ובזכות כך נותרה בידי היהודים הריבונות וזכות תפילה במערת המכפלה.
על זה כתבתי ועוד אכתוב בע״ה.
04
ועוד משהו חיובי – ביום שני של חול המועד קיימנו אירוע ענק בהר הזיתים. האירוע התאפשר בזכות התמיכה הנפלאה של משרד ירושלים-מורשת ושל החברה לפיתוח מזרח ירושלים. מאות משפחות מכל הארץ (כולל משפחת סינגר היקרה, שעשתה את דרכה מביתה במטולה), עלו להר הזיתים, לחגוג עם ״קרן אביה״, יום גדול וגדוש באירועים מרגשים בהר.
ההתכנסות הגדולה והמשמחת הייתה בקמפוס ישיבת בית אורות. לשם הגיעו ההסעות ומשם יצאו, מי ברגל ומי בשאטל, שחקנים ומדריכים ליוו קבוצות של עולי רגל לסיורים ותצפיות מודרכים מבית החושן ומעמק צורים.
עולי הרגל נהנו מהופעות של טוביה רוזנפלד המצחיק והמוכשר, מהרצאה מרתקת של ד״ר גרשון בר כוכבא, ההיסטוריון האגדי ומשפע הצגות והפעלות בנושא בטיחות בדרכים.
מתקני הלונה פארק הענק ושיירות הקרטינג שימחו את הנוער והוסיפו להר הזיתים שלל צבעים מרנינים ונותני תקווה.
כמיטב המסורת של אירועי קרן אביה בהר הזיתים, נהנו המשפחות, בנוסף לפעילויות, גם מכיבוד מרענן ומהפתעות משמחות.
כך קיימנו את הבטחתו של הנביא זכריה, המכוונת לגאולה של ימינו: ״ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובתיה…״ .
אהבתנו לירושלים ולהר הזיתים, בביניינם, לא תכבה לעולם. בזכות עולי הרגל ואמונתם הגדולה, היא רק תתגבר ותתעצם, בע״ה.
גם ביום ירושלים כל המשפחה עולה להר הזיתים! היכונו לאירועי קרן אביה בשבוע יום ירושלים, בהר הזיתים.
שבת של קדושה ושלום, שבת של שקט שלווה וקוממיות ישראל -בתורתנו ובארצנו.