שליפות

דני נבנצאל

דני נבנצל
איפה הכול התחיל?

"גדלתי בתל אביב, ולאחר התיכון התחלתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה כעתודאי. את עבודת הגמר שלי בתואר עשיתי בתחום הגנת המידע, ומשם הכול היסטוריה… שירתי 25 שנה בצה"ל בחיל התקשוב בתפקידים שונים הנוגעים לעולם הסייבר והגנת המידע, בתחילה בתפקידי פיתוח ולאחר מכן בתפקידי ניהול ופיקוד. בתפקידי האחרון הייתי אחראי לידע והפיתוח בתחום עולם הסייבר בצבא. השתחררתי לפני שנה וחצי והקמתי עם עוד שני שותפים חברת ייעוץ אסטרטגי המייעצת לחברות ביטחוניות ואזרחיות בתחום הסייבר".
ספר קצת על המשפחה שאיתך.
"בסופו של דבר הכי חשובים הם האנשים שאיתי… אני נשוי לשרה, אב לשבעה וסב לשניים, ואנו גרים בקהילת 'שבות ישראל' באריאל. גרנו בעבר בדולב ובמודיעין, ולפני כמה שנים הגענו לקהילה באריאל ושם מצאנו את מקומנו. הקהילה פעילה מאוד, הן במישור הפנים-קהילתי הן במישור העירוני".

דני נבנצל

דני נבנצל

איך התפתח עולם הסייבר בשנים האחרונות, בימיך בצבא?

"בתחילה אף אחד לא קרה לזה סייבר, זה התפתח בשלב מאוחר. קראו לזה הגנת המידע. עם השנים התפתחו מקצועות שנדרשו לכך בשל הטכנולוגיה שהתפתחה, מאחר שהיו יותר ויותר סכנות וסיכונים בתחום זה. המקצועות שהתפתחו הם תפקידי הפעלה, תקיפה, ניטור מערכות וחקירה ולמידה של אירועים ומערכות כדי לדעת איך לתקוף אותם או איך להתגונן מפניהם".

איך עלה לך הרעיון לכתוב ספר על הסייבר?
"הזרז לכתיבת הספר היה דיון צבאי שהייתי בו ובו נטען כי אין ספרות צבאית בתחום הסייבר. יש לי הרבה ידע בעניין ועשיתי אחד ועוד אחד: למה שלא אכתוב ספר בעצמי?
"היה לי חשוב מצד אחד שהספר יהיה מעניין ונגיש לקהל הרחב, שכל אזרח פרטי וכל גוף אזרחי יהיו מודעים לסכנות שעלולות לארוב להם בתחום הסייבר. למשל, אם לכתוב פרטי בנק או תעודת זהות בווטסאפ או במייל, וכן הלאה. כלומר ספר נגיש לכל אזרח, ולא רק לבעלי מקצוע או ידע בנושא, ודבר שני, שיהיה כתוב בצורה עניינית ולא משמימה כמו תורות צבאיות, הנחיות, נהלים וכו'.
"בספר, שיוצא בימים אלו, 'אמיתי ולא מוחשי', אפשר ללמוד מהו מנהל פרויקט, מהו ניהול סיכונים ועוד, והכול בצורה סיפורית. למשל, הייתי רוצה שמו"ל עיתון יהיה מודע לנושא הסייבר. יכול להיות שיתקפו אותו וכך יגלו מקורות חסויים שלו, ולכן הוא צריך לדעת איך להיות מוגן מתקיפות אלו. צריך לדעת איך לנהל סיכונים ולא לעצום עיניים מול זה.
"או אזרח פרטי שיש לו מידע חסוי, כגון מידע רפואי, מידע פיננסי בחשבון הבנק, מסמכים משפחתיים ואישיים וכו', גם הוא צריך לדעת שיש יכולת לפרוץ אותם, שיש יכולת לתקוף את המקומות שהמידע האישי שלו מאוחסן בהם ושהמידע יתפרסם. האדם הפרטי צריך להיות מודע לכך ולעשות את ההגנות הרלוונטיות".

קיבלת את אות המערך הטכנולוגי מידי הרמטכ"ל.

"אני מנוע מלספר על אילו פיתוחים קיבלתי את האות, אך הוא למעשה אות הוקרה על תרומתי הטכנולוגית רבת השנים לצה"ל ואני חש אסיר תודה על כך".

מה לדעתך יהיה מצב עולם הסייבר בעוד 5–10 שנים?

"בסוף שם המשחק הוא איזון וניהול סיכונים. לא צריך למגן הכול ולהפחיד את כולם, בעיקר צריך שתהיה מודעות רחבה לעניין. כמובן, קשה לצפות מה יהיה בעוד כמה שנים מאחר שעולם הטכנולוגיה והמחשבים מתפתח במהירות. אפשר לראות שבשנים האחרונות יש יותר ויותר רגולציה בתחום, ומחייבים חברות לעשות מערכות הגנה שונות. יידרשו כנראה עוד לא מעט שנים עד שיצליחו לייצר מוצר בעל הגנה מיטבית, ועד אז לכל מוצר יהיו חולשות ונקודות תורפה. כל מוצר עדיין יהיה בקבוצת סיכון לפני תקיפה, ויצטרכו לחשוב על דרכים למגן אותו".

מה אתה עושה היום?

"אחרי שהשתחררתי, לפני שנה וחצי, היה לי ברור שאעבוד בתחום. הקמתי עם עוד שני שותפים חברה לייעוץ אסטרטגי בתחום הסייבר, ואנחנו מייעצים לחברות על תפיסת ההגנה שלהן, על ניהול הסיכונים אצלן, על אילו חלקים ומערכות בחברה יש יותר דחיפות להגן ועל אילו פחות, מלווים הליכים מסובכים ועוד.
"נוסף על כך סיימתי הכשרה כמאמן אישי והוצאתי הצגה דרך עולם הסיפורת, דרך עולם מספרי הסיפורים, על גיל ההתבגרות בעולם הדתי, על דילמות, על חוויות, על תחושת הבדידות של נער מתבגר, למי לפנות כדי לקבל עזרה וכו'. הסיפורים כמובן לקוחים מהחיים".

אילו תחביבים יש לך חוץ מסייבר?

"חשוב לי ליצור דברים שיש להם זיקה לעולם הממשי, ונוסף על כך אני אוהב ללמוד הרבה תחומים ולהביא אותם לידי עשייה בחיים שלי, למשל איור: לפני עשר שנים נדבקתי בחיידק, ומאז יצא לאייר סידורים, קבלות שבת, ברכות השחר ועוד מתוך הבנה עמוקה יותר של המילים עצמן.
"כמו כן התחלתי להציג הצגות על אמונה ותקווה בשואה, על התמודדות ודילמות של נערים מתבגרים בציבור הדתי ועוד, כאמור, גם כדי לתת לי מקום ליצור דברים שאני מחובר אליהם מאוד.
"סיפור סיפורים – לאחר שלמדתי הגעתי לתובנה שטוב יותר להעביר דברים בצורת סיפורת ולא בהרצאה; ככה יוצרים הזדהות עמוקה עם המספר ויש יותר רגש בסיפור עצמו".

טיפ לסיום?

"יש לי שני טיפים: 1) גבו כל מסמך. מאחר שאפשר להגיע לכל מסמך, צריך שתהיה לכל אדם המודעות, הידיעה, שלא בהכרח כל המסמכים יישמרו במחשב לנצח, ולכן יש לגבות אותם; 2) יש להפעיל מערכות הגנה על מערכות ההפעלה, windows וכו', כדי להיערך לכל תרחיש".

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…