האם הקצוות נפגשים?

״אמא שלי נפטרה הבוקר״, כתב לי אדם לא מוכר בווטאספ, ״בעוד ארבע שעות ההלוויה וממש חשוב לנו שאתה תערוך את הטקס. תוכל? נשלם כמה שצריך״. התכתבתי עם האיש ששמו ירון והתברר שלפני שנתיים היה נוכח בהלוויה שערכתי ומאד התחבר לסגנון.
בדקתי ביומן וראיתי שאוכל לשלב את האירוע בין הרצאה לפגישה. ״אני לא לוקח על זה כסף ״, רשמתי לו, ״אבל אם זה חשוב לכם – אבוא. דבר איתי בבקשה בטלפון בעוד חצי שעה וספר לי קצת על אמא שלך״. האיש הודה מקרב לב וכעבור דקה שלח לי קישור לערך הוויקפדיה של המנוחה.
עלעלתי וכמעט נפלתי מהכיסא. מדובר היה בפעילת שמאל קיצונית שהקדישה את חייה למאבק ב׳כיבוש׳. היא תמכה בפירוק ההתנחלויות והקמת מדינה פלשתינאית וארגנה אירועים משותפים עם בני משפחות מחבלים. היא הייתה ממייסדי מפלגת שמאלת קיצונית ידועה ואחת הלוחמות התקיפות נגד ׳הדתה׳. לא הבנתי מדוע אחרי כל זה פונים אל רב בבקשה לערוך לה טקס יהודי, אבל בשיחה עם הבן התברר שהיא באה ממשפחה מסורתית ועל אף שגידלה את שני בניה כחילונים גמורים רצתה להיקבר בטקס יהודי.
״די לכיבוש!״
התייצבתי בשעה 15:00 בבית הקברות האלטרנטיבי בתל-אביב והתרשמתי מגודל הקהל שגדש את המקום. הסתכלתי ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מכרים, אבל מלבד כמה חברי כנסת מהשמאל הקיצוני לא זיהיתי אף אחד. מסתבר ש׳חוק הדתיים השלובים׳ אכן עובד רק על דתיים, ומלבדי לא היו שם כאלה (אלא אם מתעקשים לספור גם את המוסלמים…). ניגשתי לעריכת הטקס ואחרי מילות הפתיחה הזמנתי את המספידים. הדקות הבאות לא היו פשוטות עבורי. נישאו שם נאומים נלהבים על פועלה המסור של המנוחה כנגד ׳עוולות הכיבוש האכזרי׳ ודברי גנאי בוטים כלפי ה׳ממשלה הנוראית הנוכחית׳. תהיתי האם זו לא הייתה טעות מצידי להסכים להשתתף באירוע כזה ומה אני מסוגל לומר באירוע כזה מבלי להסתכן בהאשמות של ׳הדתה׳.
אבל אז חשבתי שוב: הרי המשפחה הזמינה אותך לכאן. המנוחה עצמה באה מרקע מסורתי וביקשה להיקבר בטקס יהודי. אדרבה, תראה את היופי בכך שגם אנשים שנראים כה רחוקים ממך מבחינת השקפת עולם ודרך חיים, בכל זאת לא מוותרים על קבורה על פי המסורת, כדת משה וישראל. ניגשתי אל המיקרופון, היישרתי מבט אל הקהל, ובמיוחד אל חברי הכנסת מהשמאל, ועשיתי בדיוק את מה שאני עושה בכל הלוויה. דיברתי איתם על נקודת המבט היהודית על החיים ועל המוות. על כך שהערך של הקיום אינו בזמן שחולף בין הרגע שנולדנו עד הרגע בו מגיע זמננו להיפרד מן העולם, אלא בתוכן שהאדם יוצק לתוכם. דיברתי איתם על כך שהאדם אינו רק גוף אלא קודם כל נשמה וגם כשהגוף נטמן באדמה היא שהנשמה ממשיכה הלאה אל מקום טוב יותר. הזמנתי את שני הבנים לקרוע קריעה ולברך ברוך דיין האמת. הקהל נעמד על רגליו כאשר נתתי להם ולאחי המנוחה דף ובו תפילת הקדיש וכולם ענו ׳אמן׳ בקול רם. ומשם ליווינו את הארון תוך כדי אמירת פרקי תהילים אל עבר הקבר שם הוספנו גם את תפילת א-ל מלא רחמים.
המנוחה שתקה לכל אורך הדרך אבל יש לי הרושם שמהמקום בו הנשמה שלה נמצאת כרגע היא דווקא שמחה שאחרי כל השנים בהן היא נלחמה ב׳הדתה׳, לפחות בהלוויה שלנו זכינו לעשות ׳הדתה׳ למהדרין בנוכחות ראשי השמאל שהאזינו בקשב ואמרו אמן.
המניע היהודי
כשנפרדנו ניגשו אלי שני הבנים ואמרו: ״אנחנו אסירי תודה. לא יכולנו לחשוב על דרך מכובדת ויפה יותר להיפרד מאמא. אולי בכל זאת תיקח תשלום?״. כמובן שלא הסכמתי, נתתי להם תדרוך קצר על המנהגים בימי השבעה ונפרדנו לשלום בלחיצת יד אמיצה. נטלתי את ידיי ביציאה מבית הקברות כשהמחשבות מתרוצצות במוחי. לא ייאמן כמה יהודים יכולים להיות רחוקים זה מזה, ובכל זאת כל-כך קרובים. איזה פער עצום יכול להיות לאורך חיים שלמים, ובכל זאת ברגע האמת מתגלית נקודת החיבור שמאחדת אותנו. חשבתי על כך שבעצם גם בחייה אותה אישה פעלה ממניעים ׳יהודיים׳. היא האמינה בכל מאודה בשלום שהוא וודאי ערך חשוב ונלחמה נגד מה שבעיניה נתפס כחוסר מוסריות. גם המאבק שלה ב׳הדתה׳ נבע מהאופן בו היא תפסה את הדת. כמובן, שייתכן שיש פער עצום בין כל זה לבין האמת והמציאות, אבל מבחינתה היא הקדישה את חייה למען מה שחשבה כמוסרי ורצתה להפוך את העולם ואת החיים בארץ לטובים יותר. ואחרי ככלות הכול, אומנם היא חייתה את חייה כחילונית ובדרך הזו חינכה את שני בניה, אבל במותה רצתה להיקבר כמו שנקברו יהודים, לכל אורך ההיסטוריה: על פי המסורת וההלכה כשבניה אומרים אחריה ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״. ■