הוא היה אומר

כשמדברים לאחרונה על מינוי רבנים לכל שכונה ויישוב, מייד עולה טעם של סיאוב – משכורות, ג׳ובים, פוליטיקה, בצדק או שלא בצדק. אני רוצה לנסות לתת פתחון פה לרב קוק להתערב בנושא מינוי רבנים בימינו, לשמוע את דעתו העקרונית. אומנם בתאריך ג באלול זה ימלאו 88 שנים לפטירתו, אבל הוא פעל וכתב כל כך הרבה בעניין, בדיוק עבור הדור שלנו, כך שהוא לגמרי מעורב.
הרב יהושע זליג דיסקין היה רבה של פרדס חנה, חמיו של הרב גרשון אדלשטיין וממקורבי החזון-איש. פעם בהרצאה על נושא הרבנות הוא אמר: ״דמיינו ענק כמו הרב קוק שהתחיל בתפקידו כרב בעיירה בחו״ל. כמה משפחות לדעתכם היו בעיירה הזו? תופתעו. עשרות בודדות! אחר כך הוא ׳התקדם׳ לשמש כרב של עיירה עם כמאה וחמישים משפחות. הרב ראובן בנגיס, שהיה ראב״ד בד״ץ העדה החרדית בי-ם, גאון עולם, שימש בחו״ל כרב בעיירה ש׳אין מקום במפה לכתוב את שמה׳. בכל קהילה יהודית מאז משה רבינו ועד לפני כעשרים-שלושים שנה, בסוך הכול כ-3,300 שנה, הקפידו על מסגרות היסוד של היהדות: בית כנסת-בית מדרש, מקווה ורב קהילה. איך היו תקציבים לעיירה קטנטונת להביא אליה רב, לתת לו דיור וכו׳? נתנו מה שיכלו. בעיירות רבות קיבלה משפחת הרב את הזיכיון למכירה בלעדית של או של שמרים, במקום משכורת. לפעמים רבנים רעבו ללחם, אבל העיירה לא ויתרה. גאוותה הייתה על רבניה. יש עיירות שאת שמן כולם מכירים רק בגלל רבניה״.
חדש: לראשונה אחרי 3,300 שנה
עיר ושכונה ללא רב זו פרצה חדשה בישראל, חדשה ממש, מהשנים האחרונות. ברור שחינוך למסגרות מחייב ׳מרא דאתרא׳, סמכות הלכתית, אבל מי שהכי זקוק לרב איננו הציבור הדתי – לכל אחד יש את הרב מהישיבה, מהקהילה, את המשפיע הרוחני שלו. הציבור הצמא לתורה ולרוחניות בצימאון נואש, הוא זה שלא זכה לכך מילדותו. ומי ישקהו אם לא הרב המקומי או מסייעיו? מי שתמה על דבריי, לא מכיר את המציאות!
את זה חזה הרב קוק כשארגן את ׳מסע המושבות׳ יחד עם רבנים נוספים, כגון הרב זוננפלד. הוא רצה להמשיך גם בארץ את המסורת של רב ומלמדים לכל יישוב. הבעיה הייתה שהמושבות היו דלות מכדי לממן רב, והיו גם מקומות שהיו ברוח מרידה בכל הישן. הרב קוק ניסה לשכנע אותם בנחיצות הדבר. הוא קיווה להרבה יותר מאשר ההתעוררות החד פעמית שבמסע. במסעות אלו הוא הניח את היסודות לרבנות הפרושה על פני הארץ כולה.
מנחם פרוש, שהיה ח״כ שנים רבות מטעם אגודת ישראל, מספר בזיכרונותיו כיצד גדל כילד במושבה יבניאל. אביו נשלח לשם על ידי הרב קוק ורבני המסע הראשון כדי לייסד תלמוד תורה. פרוש מספר על ילדים שעבדו בחרישת השדות, תוך כדי שינון משניות בעל פה. בתום מלחמת העולם הראשונה האם נפטרה והמשפחה נאלצה לחזור לירושלים. לא נמצא מחליף ראוי, והעניין ירד לטמיון. פעם אמר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג שאולי הזרעים שזרע הרב קוק נבטו שם היום, כשיש שם מקום תורה גדול.
בחירות לרבנות בין הרב ישראלי
לבין ה׳ציץ אליעזר׳
בכפר של עשרות משפחות
לפני כמה שנים ביקרתי עם חמותי בכפר תבור, ופגשנו אנשים שעוד זכרו בהערצה את הדוד שלה, הרב בנציון לוין, שנשלח על ידי רבו הרב קוק לכהן שם כרב. התפקידים הללו היו קשים מנשוא, והרב קוק מסר את נפשו על קיום המסגרת הזאת. כל מקום היה כרוך במאבק ארוך, מתיש, שפעמים רבות לא צלח. למושבה עקרון הוא שידך את הרב דז׳ימיטרובסקי, למושבה נחלת גנים (רמת גן) – את תלמידו הרב אושפיזאי. בכפר הרואה התמודדו כמה מגדולי הדור על תפקיד רב הכפר, שמנה עשרות משפחות בלבד – וביניהם בעל ה׳ציץ אליעזר׳, ונבחר הרב שאול ישראלי, כשבכפר היו רבנים כמו הרב נריה והרב אריה בינה. אגב, ה׳ציץ אליעזר׳ נבחר לרבנות כפר ויתקין הסמוכה, אבל זה לא צלח.
פעם שמעתי מר׳ אברום שפירא, הרב הראשי, שמדברים בנוסטלגיה על הרבנות בחו״ל. אז נכון שהיו שם תלמידי חכמים מופלגים, והלמדנים הם שבחנו אותם, אבל גם בעיירות בחו״ל הייתה פוליטיקה, והייתה השפעת הגבירים בעלי הממון על בחירת הרבנים, ומעולם לא עלתה על דעת מאן דהו שאפשר לקהילה ללא רב. והוא הוסיף: למערכת הארצית של הרבנות הראשית אין מתחרה. נכון שבערים מסוימות יש רבנים של גופים שונים, אבל הגוף היחיד שיש לו מערכת רבנות לכל יישוב בארץ הוא הרבנות הראשית, ולא חשוב אם נוח לך עימה או לא, וכמה היא מתפקדת נכון או מושפעת מפוליטיקה. זו המסגרת המקיפה היחידה שקיימת.
בהמשך, בתקופת הבריטים ועם קום המדינה, הצליח הרב קוק, יחד עם ממשיכו בעניין זה, הרב צבי פסח פרנק, לייסד מערכת רבנית לכל יישוב. ההצלחה הזאת נקטעה, ויש לה אשמים רבים, אבל את המחיר משלם הציבור יום יום בדמות הניכור והקיטוב. הציבור היום מכיר את הרבנים דרך הטלוויזיה והשערוריות, וכמה חבל…
למה ולמי כל כך חשוב שיהיה
רב שכונה?
מי שמכיר את עבודת הרבנים, יודע שאין להם מנוחה, לא ביום ולא בלילה, לא בשבת ולא בחג. הרב ראובן הילר, מתלמידי ר׳ אברום שפירא, ששימש כרב בהוד השרון, תיאר לי פעם סדר יום אופייני של רב שכונות: שחרית ושיעור עם בעלי הבתים. עבודה משרדית במשרדי המועצה הדתית. רישומי נישואין. ניהול הטיפול בכל ענייני המקוואות, העירוב, כשרות מסעדות ומפעלים בעיר, תפעול בתי הכנסת, שיעורי התורה. ביקורים וקשר עם בתי הספר, שיחות לפני חגים, חלוקת סידורים וחומשים ועוד טקסים. אחרי הצהריים יש להשיב לשאלות בהלכה, להשתתף באזכרות, בהלוויות, בשמחות של הקהילה, ביקור חולים וזקנים, בתי אבלים, ברכה לנער בר-מצווה. בערב – עריכת חופות, הדרכת זוגות לקראת חתונה, שיחות עם זוגות בענייני שלום בית, שיחות אישיות עם מתעניינים ביהדות ועם כל מר נפש, שיעורי תורה לקבוצות השונות. השיחה נסבה על מצוקת הרבנים בכך שאין לרב זמן ל… לימוד תורה! ואז הוא סיפר לי על עצת הרב יעקב אריאל מרמת גן, ללמוד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהעולם מתעורר לפעילות.
ר׳ חיים מבריסק, הלמדן הגדול, טען שתפקיד הרבנים העיקרי הוא לטפל בחלשים, לעודד יתומים ואלמנות. הרב קוק לימד אותנו להוסיף בדורות שלנו גם את התפקיד של המאחד והמקרב. רב שכונה ׳חילונית׳ גדולה אמר לי שהוא מעוניין לתת הרצאות במסגרות שונות לציבור שאינו דתי. אמרתי לו: ״תמה אני תמיהה גדולה. אילו אני הייתי משמש בשכונתך כרב, דומני שלא הייתי יכול לעסוק עוד בשום דבר מקרב יותר כמו בתפקיד כזה. הרי יש לך אלפי אנשים שרק כמהים להכיר את התורה, שבגלל סיבות היסטוריות לא זכו להיחשף אליה! איך תמצא זמן להרצאות מחוץ לשכונה?״. גם אם לכל שכונה יהיה רב אשכנזי ורב ספרדי, שבוודאי אין זה מטעמי הבדלי פסיקה, אלא ממחסור בכוח אדם, עדיין לא יספיקו לטפל בכל ענייני השכונה.
אינני נכנס לנושא המורכב של שיטת הבחירה ושל הדרכים למנוע מינוי של עמי ארצות או של רבנים לא מתאימים. היו דעות שהתנגדו למהלך של הרב קוק והרצ״פ פרנק בגלל הגוף הבוחר, אבל לא בנו אלטרנטיבה. במבחן התוצאה צריך לדאוג בדחיפות לכך שיהיה רב רשמי בכל שכונה ויישוב – תלמיד חכם מובהק, ירא שמיים, איש של אהבה, שיודע לדבר בשפת הדור, שיוכל להקדיש לכל גווני קהלו את מלוא זמנו ומרצו. אגב, אילו היה הרב קוק עימנו, בוודאי היה מייסד גם מסגרות להכשרת רבנים ללמוד לדבר בשפת הדור. לצערי, רבנים ואנשי ציבור טועים רבות בשגגה גמורה, בשימוש בשפה פנימית של בית המדרש, מבלי ׳לתרגמה׳ מוסרית כראוי לקהל הרחב.
כל אימת שנפגשתי עם תושבי רחובות, שומרי מצוות ושאינם, שמעתי מהם על ׳הרב שלנו׳, הרב שמחה קוק, בגאווה ובגעגוע. הוא היה הרב של כולם. בילדותי המוקדמת גרנו בקריית שמונה. בכל הזדמנות ביקור שם שמעתי מתושביה בגאווה גדולה על רב העיר, תלמיד הרב צבי יהודה קוק, יבלח״א הרב צפניה דרורי. ומי התגייס לעזור לו? ח״כ יוסי שריד ממפלגת מרץ! הוא בוודאי היה ממנה עוד כמה עשרות רבנים כמוהו בכל הארץ.
תפקיד הרב בעידן של קיטוב ומשבר
עומק המשבר היום אינו הקיטוב, אלא משבר הזהות. הקיטוב הוא רק תוצאה, משבר משני. הרב קוק מדבר על המשבר הקשה שיבוא על המדינה, חלילה, כשירחקו מלחלוחית היהדות שהיו קשורים אליה. הוא צופה מצב שבו יהודים יוותרו ללא קרקע יציבה, יהודים ששואלים היום: לשם מה מדינה? למה דווקא יהודית? למה לחיות בארץ? למה להילחם עליה? למה להקים משפחה? למה דווקא עם יהודי(ה)? למה אנחנו אחים? ממתי?
הרב קוק חוזה התפוררות ערכי יסוד, שלא היה סיכוי שמישהו יטיל בהם ספק. מה עושים 70,000 ישראלים צעירים בלונדון? 25,000 בברלין? ואת רובם שם לא מעניינת יהדות מכל גוון שהוא. בשנים האחרונות ניסיתי לארגן בלונדון תפילות יום כיפור בלבד לצעירים ישראליים, מקוצרות ונעימות, יחד עם אחד מארגוני הזהות היהודית שם. הבטחתי לסייע ולשלוח חזן מתאים שיבין את רוחם. בהתחלה הם הגיבו: ״אתה לא מבין מה הולך פה. יום כיפור לא יוצא השנה בשבת או ראשון, אז זה יום עבודה, אף אחד לא יגיע״. חששותיהם התפוגגו רק אחרי עבודה קשה שלהם. אנשים צועקים משום ש׳אובדן מולדתי׳ כואב באמת, אובדן זהות, קשר למולדת, משמעות וייעוד חיים. ולא חשוב מה צועקים ועל מי, דרכו של עולם שהסובל מאשים אחרים, ולפעמים יש בזה מן הצדק. ״ויזעקו (סתם, לא כתוב למי, לא הייתה להם כתובת), ותעל שוועתם אל הא-להים״.
תושב תל אביב, מהמפגינים נגד הרפורמה המשפטית, בן 65 בערך, מספר לי בגילוי לב: ״יש לי בן ובת. לא חסר להם כלום. הבן חי בגרמניה, עם גרמניה לא יהודייה, וטוען שאין לו מה לחפש בארץ, שהוא לא מבין למה דווקא ארץ ישראל, והוא לא מבין למה דווקא יהודים. כואב לי. ודווקא גרמניה? אנחנו כבר כמה דורות בארץ, לחמתי במלחמות ישראל, ציונות הייתה ערך מקודש אצלנו. זה לא עבר לילדים. הרחקנו לכת, התרחקנו יותר מדי מהיהדות. גם בתי הספר אשמים, אין שום לימודי יהדות. הם לא למדו תנ״ך, היסטוריה יהודית, ציונות, כלום״.
מפגין אחר הסביר לי עד כמה אין עתיד למדינה וכו׳. אני שואל אותו: – ״יש לך ילדים?״ – ״כן, שניים״, הוא עונה. – ״הם גרים בארץ?״ – ״לא, אחת בקנדה ואחד בארצות הברית״ – ״ומה עם ציונות? ערכים?״ – (הוא צוחק) ״זה דור של ערכים? בדור הזה מעניין רק כסף!״ – אמרתי לו: ״,סדר, נניח שאין ארץ ישראל, אין ציונות, אין יהדות. אבל כיבוד הורים גם אין? הם משאירים אותך כאן וחיים שם?״ – הוא משיב: ״לא, אני גם כן עובר לשם בקרוב, נוסע לגור לידם…״.
בפתיחת כל קורס גמרא למתחילים, אני שואל את תלמידמי, הרחוקים מתורה ומצוות: ״מה מביא אתכם פתאום באמצע החיים ללמוד גמרא, להשקיע כל כך הרבה זמן ומחויבות בלימודי יהדות, בגיל הכי עמוס?״. התשובה הנפוצה ביותר היא: ״לא יכול להיות שאני לא יודע כלום על היהדות שלי, זה לא הגיוני״.
כשהרב קוק מדבר על המשבר הזה בזמנו, דבריו נשמעים הזויים. הוא אומר שכל ערך ציוני ולאומי שלא ינבע מתוך היהדות והמסורת, ייעלם, ואף גרוע מכך – יהפוך לרועץ, ודווקא אצל אלו שזה היה מקודש בעיניהם. הרב קוק השקיע כוחות בלי סוף במאבק על משפט עברי, במאבק על דמות השבת במדינה המתחדשת, במאבק על החינוך ליהדות. והוא גם הכין את הקרקע – כתב המון כתבי הדרכה לדור שלנו, להתמודדות עם המשבר. גדולי ישראל צפו את עומק המשבר שנגיע אליו. החזון-איש העריך את זה לזמן שהמדינה תגיע לגיל 50. כמה זמן מדינה תחזיק מעמד בלי החמצן שאליו היא זקוקה? הקמת מדינה יהודית וניתקת את הציבור מיהדותו? חשבת שתצליח להעמיק שורשים מלאומיות תלושה, מערכים אוניברסליים בלבד וזה לא מחזיק מים.
המענה שלנו לקיטוב היום הוא הטיפול במשבר הזהות היהודית. צריך לשאוף לכך שנגיע למצב שבו יהודים יוכלו לבחור את מהות החיבור שלהם ליהדותם בבחירה חופשית. היום לרובם אין בחירה כי הם לא זכו להיחשף למקורות של יהדותם ולהכיר את בית המדרש. היום אנחנו משלמים את מחיר ההזנחה. כשהשופט אהרן ברק, שעמד בראש מערכת המשפט במדינת ישראל, מודה בגילוי לב שהוא מצטער על כך שמעולם לא זכה לפתוח דף גמרא (למרות שבה נמצאת מערכת המשפט העברי המפוארת לדורותיה), הרי שנכשלנו כישלון חרוץ בקשר לזהות היהודית של המדינה. אחינו כמהים לעזרה, גם אם לעיתים בדרך היסטרית, באובדן עשתונות, בהאשמות. צריך להקשיב להם באהבה ובענווה, לפתוח את כיסי הזמן ולתת. זהו מתפקידו של הרב היום, וגם של כל אחד ואחת. אפשר, למשל, להציע בהדרגה לימוד בחברותא עם שכן או עם חבר לעבודה, של תחום בתורה שיעניין אותו.
אתגר לעיתונאים: יום אצל הרב
עבודת הקודש של הרבנים נעשית בשקט, משרד של עבודה סוציאלית, של פסיכולוג, של רבנית שעושה לילות כימים, בלא תמורה ותפקיד, בית של כתובת ישירה ופתוחה לכל מר נפש. שבתות של אירוח עשרות תושבים, בלי ׳צוות הבית׳ וכדו׳. הינה פרויקט לעיתונאים שזקוקים לחומר לכתבות: לוו רב של יישוב במשך יום אחד, מלפנות בוקר עד אמצע הלילה. הצטרפו לרב לשבת אחת, ורוצו אחריו מבית כנסת לבית כנסת, משיעור לשיעור, מהכנסת אורח למענה לשאלה דחופה באמצע הלילה, ממשפחה שמתלבטת לגבי טיפול נכון בחולה סופני ל״ע, למשפחה שמבקשת שישתתף באירוע של שמחה. אחר כך ספרו לציבור, אולי הוא ילחץ למנות רב כזה גם בשכונה שלו. ■