מאיר דורפמן

הוא היה אומר

הקיטוב בחברה הישראלית מזכיר לנו כי תכניות מגירה להתמודדות עם המשבר הנוכחי הוכנו כבר לפני 100 שנה • מאיר דורפמן מנסה לענות על השאלה כיצד הרב קוק היה נוהג במציאות הישראלית ה׳תשפ״ג – ממינוי רבנים ועד למשבר הזהות • 88 שנים לפטירתו של הראי״ה קוק

כשמדברים לאחרונה על מינוי רבנים לכל שכונה ויישוב, מייד עולה טעם של סיאוב – משכורות, ג׳ובים, פוליטיקה, בצדק או שלא בצדק. אני רוצה לנסות לתת פתחון פה לרב קוק להתערב בנושא מינוי רבנים בימינו, לשמוע את דעתו העקרונית. אומנם בתאריך ג באלול זה ימלאו 88 שנים לפטירתו, אבל הוא פעל וכתב כל כך הרבה בעניין, בדיוק עבור הדור שלנו, כך שהוא לגמרי מעורב.
הרב יהושע זליג דיסקין היה רבה של פרדס חנה, חמיו של הרב גרשון אדלשטיין וממקורבי החזון-איש. פעם בהרצאה על נושא הרבנות הוא אמר: ״דמיינו ענק כמו הרב קוק שהתחיל בתפקידו כרב בעיירה בחו״ל. כמה משפחות לדעתכם היו בעיירה הזו? תופתעו. עשרות בודדות! אחר כך הוא ׳התקדם׳ לשמש כרב של עיירה עם כמאה וחמישים משפחות. הרב ראובן בנגיס, שהיה ראב״ד בד״ץ העדה החרדית בי-ם, גאון עולם, שימש בחו״ל כרב בעיירה ש׳אין מקום במפה לכתוב את שמה׳. בכל קהילה יהודית מאז משה רבינו ועד לפני כעשרים-שלושים שנה, בסוך הכול כ-3,300 שנה, הקפידו על מסגרות היסוד של היהדות: בית כנסת-בית מדרש, מקווה ורב קהילה. איך היו תקציבים לעיירה קטנטונת להביא אליה רב, לתת לו דיור וכו׳? נתנו מה שיכלו. בעיירות רבות קיבלה משפחת הרב את הזיכיון למכירה בלעדית של או של שמרים, במקום משכורת. לפעמים רבנים רעבו ללחם, אבל העיירה לא ויתרה. גאוותה הייתה על רבניה. יש עיירות שאת שמן כולם מכירים רק בגלל רבניה״.
חדש: לראשונה אחרי 3,300 שנה
עיר ושכונה ללא רב זו פרצה חדשה בישראל, חדשה ממש, מהשנים האחרונות. ברור שחינוך למסגרות מחייב ׳מרא דאתרא׳, סמכות הלכתית, אבל מי שהכי זקוק לרב איננו הציבור הדתי – לכל אחד יש את הרב מהישיבה, מהקהילה, את המשפיע הרוחני שלו. הציבור הצמא לתורה ולרוחניות בצימאון נואש, הוא זה שלא זכה לכך מילדותו. ומי ישקהו אם לא הרב המקומי או מסייעיו? מי שתמה על דבריי, לא מכיר את המציאות!
את זה חזה הרב קוק כשארגן את ׳מסע המושבות׳ יחד עם רבנים נוספים, כגון הרב זוננפלד. הוא רצה להמשיך גם בארץ את המסורת של רב ומלמדים לכל יישוב. הבעיה הייתה שהמושבות היו דלות מכדי לממן רב, והיו גם מקומות שהיו ברוח מרידה בכל הישן. הרב קוק ניסה לשכנע אותם בנחיצות הדבר. הוא קיווה להרבה יותר מאשר ההתעוררות החד פעמית שבמסע. במסעות אלו הוא הניח את היסודות לרבנות הפרושה על פני הארץ כולה.
מנחם פרוש, שהיה ח״כ שנים רבות מטעם אגודת ישראל, מספר בזיכרונותיו כיצד גדל כילד במושבה יבניאל. אביו נשלח לשם על ידי הרב קוק ורבני המסע הראשון כדי לייסד תלמוד תורה. פרוש מספר על ילדים שעבדו בחרישת השדות, תוך כדי שינון משניות בעל פה. בתום מלחמת העולם הראשונה האם נפטרה והמשפחה נאלצה לחזור לירושלים. לא נמצא מחליף ראוי, והעניין ירד לטמיון. פעם אמר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג שאולי הזרעים שזרע הרב קוק נבטו שם היום, כשיש שם מקום תורה גדול.
בחירות לרבנות בין הרב ישראלי
לבין ה׳ציץ אליעזר׳
בכפר של עשרות משפחות
לפני כמה שנים ביקרתי עם חמותי בכפר תבור, ופגשנו אנשים שעוד זכרו בהערצה את הדוד שלה, הרב בנציון לוין, שנשלח על ידי רבו הרב קוק לכהן שם כרב. התפקידים הללו היו קשים מנשוא, והרב קוק מסר את נפשו על קיום המסגרת הזאת. כל מקום היה כרוך במאבק ארוך, מתיש, שפעמים רבות לא צלח. למושבה עקרון הוא שידך את הרב דז׳ימיטרובסקי, למושבה נחלת גנים (רמת גן) – את תלמידו הרב אושפיזאי. בכפר הרואה התמודדו כמה מגדולי הדור על תפקיד רב הכפר, שמנה עשרות משפחות בלבד – וביניהם בעל ה׳ציץ אליעזר׳, ונבחר הרב שאול ישראלי, כשבכפר היו רבנים כמו הרב נריה והרב אריה בינה. אגב, ה׳ציץ אליעזר׳ נבחר לרבנות כפר ויתקין הסמוכה, אבל זה לא צלח.
פעם שמעתי מר׳ אברום שפירא, הרב הראשי, שמדברים בנוסטלגיה על הרבנות בחו״ל. אז נכון שהיו שם תלמידי חכמים מופלגים, והלמדנים הם שבחנו אותם, אבל גם בעיירות בחו״ל הייתה פוליטיקה, והייתה השפעת הגבירים בעלי הממון על בחירת הרבנים, ומעולם לא עלתה על דעת מאן דהו שאפשר לקהילה ללא רב. והוא הוסיף: למערכת הארצית של הרבנות הראשית אין מתחרה. נכון שבערים מסוימות יש רבנים של גופים שונים, אבל הגוף היחיד שיש לו מערכת רבנות לכל יישוב בארץ הוא הרבנות הראשית, ולא חשוב אם נוח לך עימה או לא, וכמה היא מתפקדת נכון או מושפעת מפוליטיקה. זו המסגרת המקיפה היחידה שקיימת.
בהמשך, בתקופת הבריטים ועם קום המדינה, הצליח הרב קוק, יחד עם ממשיכו בעניין זה, הרב צבי פסח פרנק, לייסד מערכת רבנית לכל יישוב. ההצלחה הזאת נקטעה, ויש לה אשמים רבים, אבל את המחיר משלם הציבור יום יום בדמות הניכור והקיטוב. הציבור היום מכיר את הרבנים דרך הטלוויזיה והשערוריות, וכמה חבל…
למה ולמי כל כך חשוב שיהיה
רב שכונה?
מי שמכיר את עבודת הרבנים, יודע שאין להם מנוחה, לא ביום ולא בלילה, לא בשבת ולא בחג. הרב ראובן הילר, מתלמידי ר׳ אברום שפירא, ששימש כרב בהוד השרון, תיאר לי פעם סדר יום אופייני של רב שכונות: שחרית ושיעור עם בעלי הבתים. עבודה משרדית במשרדי המועצה הדתית. רישומי נישואין. ניהול הטיפול בכל ענייני המקוואות, העירוב, כשרות מסעדות ומפעלים בעיר, תפעול בתי הכנסת, שיעורי התורה. ביקורים וקשר עם בתי הספר, שיחות לפני חגים, חלוקת סידורים וחומשים ועוד טקסים. אחרי הצהריים יש להשיב לשאלות בהלכה, להשתתף באזכרות, בהלוויות, בשמחות של הקהילה, ביקור חולים וזקנים, בתי אבלים, ברכה לנער בר-מצווה. בערב – עריכת חופות, הדרכת זוגות לקראת חתונה, שיחות עם זוגות בענייני שלום בית, שיחות אישיות עם מתעניינים ביהדות ועם כל מר נפש, שיעורי תורה לקבוצות השונות. השיחה נסבה על מצוקת הרבנים בכך שאין לרב זמן ל… לימוד תורה! ואז הוא סיפר לי על עצת הרב יעקב אריאל מרמת גן, ללמוד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהעולם מתעורר לפעילות.
ר׳ חיים מבריסק, הלמדן הגדול, טען שתפקיד הרבנים העיקרי הוא לטפל בחלשים, לעודד יתומים ואלמנות. הרב קוק לימד אותנו להוסיף בדורות שלנו גם את התפקיד של המאחד והמקרב. רב שכונה ׳חילונית׳ גדולה אמר לי שהוא מעוניין לתת הרצאות במסגרות שונות לציבור שאינו דתי. אמרתי לו: ״תמה אני תמיהה גדולה. אילו אני הייתי משמש בשכונתך כרב, דומני שלא הייתי יכול לעסוק עוד בשום דבר מקרב יותר כמו בתפקיד כזה. הרי יש לך אלפי אנשים שרק כמהים להכיר את התורה, שבגלל סיבות היסטוריות לא זכו להיחשף אליה! איך תמצא זמן להרצאות מחוץ לשכונה?״. גם אם לכל שכונה יהיה רב אשכנזי ורב ספרדי, שבוודאי אין זה מטעמי הבדלי פסיקה, אלא ממחסור בכוח אדם, עדיין לא יספיקו לטפל בכל ענייני השכונה.
אינני נכנס לנושא המורכב של שיטת הבחירה ושל הדרכים למנוע מינוי של עמי ארצות או של רבנים לא מתאימים. היו דעות שהתנגדו למהלך של הרב קוק והרצ״פ פרנק בגלל הגוף הבוחר, אבל לא בנו אלטרנטיבה. במבחן התוצאה צריך לדאוג בדחיפות לכך שיהיה רב רשמי בכל שכונה ויישוב – תלמיד חכם מובהק, ירא שמיים, איש של אהבה, שיודע לדבר בשפת הדור, שיוכל להקדיש לכל גווני קהלו את מלוא זמנו ומרצו. אגב, אילו היה הרב קוק עימנו, בוודאי היה מייסד גם מסגרות להכשרת רבנים ללמוד לדבר בשפת הדור. לצערי, רבנים ואנשי ציבור טועים רבות בשגגה גמורה, בשימוש בשפה פנימית של בית המדרש, מבלי ׳לתרגמה׳ מוסרית כראוי לקהל הרחב.
כל אימת שנפגשתי עם תושבי רחובות, שומרי מצוות ושאינם, שמעתי מהם על ׳הרב שלנו׳, הרב שמחה קוק, בגאווה ובגעגוע. הוא היה הרב של כולם. בילדותי המוקדמת גרנו בקריית שמונה. בכל הזדמנות ביקור שם שמעתי מתושביה בגאווה גדולה על רב העיר, תלמיד הרב צבי יהודה קוק, יבלח״א הרב צפניה דרורי. ומי התגייס לעזור לו? ח״כ יוסי שריד ממפלגת מרץ! הוא בוודאי היה ממנה עוד כמה עשרות רבנים כמוהו בכל הארץ.
תפקיד הרב בעידן של קיטוב ומשבר
עומק המשבר היום אינו הקיטוב, אלא משבר הזהות. הקיטוב הוא רק תוצאה, משבר משני. הרב קוק מדבר על המשבר הקשה שיבוא על המדינה, חלילה, כשירחקו מלחלוחית היהדות שהיו קשורים אליה. הוא צופה מצב שבו יהודים יוותרו ללא קרקע יציבה, יהודים ששואלים היום: לשם מה מדינה? למה דווקא יהודית? למה לחיות בארץ? למה להילחם עליה? למה להקים משפחה? למה דווקא עם יהודי(ה)? למה אנחנו אחים? ממתי?
הרב קוק חוזה התפוררות ערכי יסוד, שלא היה סיכוי שמישהו יטיל בהם ספק. מה עושים 70,000 ישראלים צעירים בלונדון? 25,000 בברלין? ואת רובם שם לא מעניינת יהדות מכל גוון שהוא. בשנים האחרונות ניסיתי לארגן בלונדון תפילות יום כיפור בלבד לצעירים ישראליים, מקוצרות ונעימות, יחד עם אחד מארגוני הזהות היהודית שם. הבטחתי לסייע ולשלוח חזן מתאים שיבין את רוחם. בהתחלה הם הגיבו: ״אתה לא מבין מה הולך פה. יום כיפור לא יוצא השנה בשבת או ראשון, אז זה יום עבודה, אף אחד לא יגיע״. חששותיהם התפוגגו רק אחרי עבודה קשה שלהם. אנשים צועקים משום ש׳אובדן מולדתי׳ כואב באמת, אובדן זהות, קשר למולדת, משמעות וייעוד חיים. ולא חשוב מה צועקים ועל מי, דרכו של עולם שהסובל מאשים אחרים, ולפעמים יש בזה מן הצדק. ״ויזעקו (סתם, לא כתוב למי, לא הייתה להם כתובת), ותעל שוועתם אל הא-להים״.
תושב תל אביב, מהמפגינים נגד הרפורמה המשפטית, בן 65 בערך, מספר לי בגילוי לב: ״יש לי בן ובת. לא חסר להם כלום. הבן חי בגרמניה, עם גרמניה לא יהודייה, וטוען שאין לו מה לחפש בארץ, שהוא לא מבין למה דווקא ארץ ישראל, והוא לא מבין למה דווקא יהודים. כואב לי. ודווקא גרמניה? אנחנו כבר כמה דורות בארץ, לחמתי במלחמות ישראל, ציונות הייתה ערך מקודש אצלנו. זה לא עבר לילדים. הרחקנו לכת, התרחקנו יותר מדי מהיהדות. גם בתי הספר אשמים, אין שום לימודי יהדות. הם לא למדו תנ״ך, היסטוריה יהודית, ציונות, כלום״.
מפגין אחר הסביר לי עד כמה אין עתיד למדינה וכו׳. אני שואל אותו: – ״יש לך ילדים?״ – ״כן, שניים״, הוא עונה. – ״הם גרים בארץ?״ – ״לא, אחת בקנדה ואחד בארצות הברית״ – ״ומה עם ציונות? ערכים?״ – (הוא צוחק) ״זה דור של ערכים? בדור הזה מעניין רק כסף!״ – אמרתי לו: ״,סדר, נניח שאין ארץ ישראל, אין ציונות, אין יהדות. אבל כיבוד הורים גם אין? הם משאירים אותך כאן וחיים שם?״ – הוא משיב: ״לא, אני גם כן עובר לשם בקרוב, נוסע לגור לידם…״.
בפתיחת כל קורס גמרא למתחילים, אני שואל את תלמידמי, הרחוקים מתורה ומצוות: ״מה מביא אתכם פתאום באמצע החיים ללמוד גמרא, להשקיע כל כך הרבה זמן ומחויבות בלימודי יהדות, בגיל הכי עמוס?״. התשובה הנפוצה ביותר היא: ״לא יכול להיות שאני לא יודע כלום על היהדות שלי, זה לא הגיוני״.
כשהרב קוק מדבר על המשבר הזה בזמנו, דבריו נשמעים הזויים. הוא אומר שכל ערך ציוני ולאומי שלא ינבע מתוך היהדות והמסורת, ייעלם, ואף גרוע מכך – יהפוך לרועץ, ודווקא אצל אלו שזה היה מקודש בעיניהם. הרב קוק השקיע כוחות בלי סוף במאבק על משפט עברי, במאבק על דמות השבת במדינה המתחדשת, במאבק על החינוך ליהדות. והוא גם הכין את הקרקע – כתב המון כתבי הדרכה לדור שלנו, להתמודדות עם המשבר. גדולי ישראל צפו את עומק המשבר שנגיע אליו. החזון-איש העריך את זה לזמן שהמדינה תגיע לגיל 50. כמה זמן מדינה תחזיק מעמד בלי החמצן שאליו היא זקוקה? הקמת מדינה יהודית וניתקת את הציבור מיהדותו? חשבת שתצליח להעמיק שורשים מלאומיות תלושה, מערכים אוניברסליים בלבד וזה לא מחזיק מים.
המענה שלנו לקיטוב היום הוא הטיפול במשבר הזהות היהודית. צריך לשאוף לכך שנגיע למצב שבו יהודים יוכלו לבחור את מהות החיבור שלהם ליהדותם בבחירה חופשית. היום לרובם אין בחירה כי הם לא זכו להיחשף למקורות של יהדותם ולהכיר את בית המדרש. היום אנחנו משלמים את מחיר ההזנחה. כשהשופט אהרן ברק, שעמד בראש מערכת המשפט במדינת ישראל, מודה בגילוי לב שהוא מצטער על כך שמעולם לא זכה לפתוח דף גמרא (למרות שבה נמצאת מערכת המשפט העברי המפוארת לדורותיה), הרי שנכשלנו כישלון חרוץ בקשר לזהות היהודית של המדינה. אחינו כמהים לעזרה, גם אם לעיתים בדרך היסטרית, באובדן עשתונות, בהאשמות. צריך להקשיב להם באהבה ובענווה, לפתוח את כיסי הזמן ולתת. זהו מתפקידו של הרב היום, וגם של כל אחד ואחת. אפשר, למשל, להציע בהדרגה לימוד בחברותא עם שכן או עם חבר לעבודה, של תחום בתורה שיעניין אותו.
אתגר לעיתונאים: יום אצל הרב
עבודת הקודש של הרבנים נעשית בשקט, משרד של עבודה סוציאלית, של פסיכולוג, של רבנית שעושה לילות כימים, בלא תמורה ותפקיד, בית של כתובת ישירה ופתוחה לכל מר נפש. שבתות של אירוח עשרות תושבים, בלי ׳צוות הבית׳ וכדו׳. הינה פרויקט לעיתונאים שזקוקים לחומר לכתבות: לוו רב של יישוב במשך יום אחד, מלפנות בוקר עד אמצע הלילה. הצטרפו לרב לשבת אחת, ורוצו אחריו מבית כנסת לבית כנסת, משיעור לשיעור, מהכנסת אורח למענה לשאלה דחופה באמצע הלילה, ממשפחה שמתלבטת לגבי טיפול נכון בחולה סופני ל״ע, למשפחה שמבקשת שישתתף באירוע של שמחה. אחר כך ספרו לציבור, אולי הוא ילחץ למנות רב כזה גם בשכונה שלו. ■

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

דצמבר 28, 2022

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים את המצוקים והתבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90, הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ׳זאת חנוכה׳, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. נכחו בה רבים מעם ישראל: תלמידים, בוגרים, חברי כנסת, רבנים ועוד. ההלוויה שודרה כמובן גם בכלי התקשורת השונים לטובת אלו שלא הגיעו.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?", והרב ענה: "זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל".
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ׳עטרת נחמיה׳ בתל אביב, הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים. שוחחנו עם הרב הלוי כאשר היה בדרכו ללוויית הרב זצ״ל, והרב שיתף אותנו במעט מגדולת הרב רגע לפני שנפרד ממנו במסע הלוויה.
״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.

״התייחס לכל אדם כאות בתורה״
איך זה לעבוד עם הרב דרוקמן?
״צריך לדעת שפגישה או שיחת טלפון עם הרב יכולה להתקיים בכל שעה מתוך 24 השעות שיש ביממה. ותמיד בשיחה הרב חד ונמצא בעירנות מוחלטת. למרות כל העיסוקים הרבים שהרב עוסק בהם במקביל – כשאתה מדבר איתו על נושא מסוים הוא ממוקד מאוד באותו עניין כאילו זה הדבר היחיד שכרגע קיים. זה לא ייאמן. הרב נותן את אותו מיקוד גם לעיסוק בבעיה של תלמיד מסוים וגם לעיסוק בעניין ציבורי ברומו של עולם. זה מיוחד וייחודי מאוד״.
ממה זה נובע?
״אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מהתפיסה התורנית שבו, מהתורה שלו. דהיינו, הרב דרוקמן חי את הפסקאות באהבת ישראל שכתובים בספר ׳אורות׳. שם כתוב שאהבת ישראל זה מקצוע גדול בתורה. כלומר, ׳ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור׳, זה כל התורה כולה. יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכל אחד הוא אות בתורה. הרב דרוקמן התייחס לכל אדם כאות בתורה. וזה בא מתוך תפיסה של תורה, זה ממש לחיות את אותה פסקה ב׳אורות׳. והכול נובע מהיחס לכלל ישראל, כמו שהפסקאות שם ממשיכות ואומרות שהסנגוריה על ישראל לא תסמא את עינינו לראות את מומיה, ואף על פי כן כולך יפה רעייתי ומום אין בך. דהיינו, להגדיר שכל חולשות וחסרונות שיש בחלק מעם ישראל זה מום עובר, אך כאשר מסתכלים על הכלל, אין מום – ׳כולך יפה רעייתי׳. לאור זאת הרב התייחס ואהב כל אחד״.
השנים הרבות במחיצת הרב דרוקמן זצ״ל השאירו אצל הרב מיכה גם זיכרונות רבים. ״הרמי״ם היו מגיעים מטעם הישיבה לבקר את התלמידים בבסיסים כששירתו בצבא, וגם הרב דרוקמן היה מצטרף. זכור לי אישית פעם או פעמיים שכשהייתה אי הבנה בין חייל לבין מפקד לגבי עניין דתי, הרב היה יודע מצד אחד שהמפקד טועה, ומצד שני שצריך לשמוע בקול המפקד. הרב חינך את התלמידים שיש חובה לציית לדברי המפקד ומצד שני בנקודות מסוימות מאוד שאינן מלמדות על הכלל של משמעת למפקד יש לעמוד על שלהם. כמובן, ׳שלהם׳, הכוונה למה שהתורה אומרת.
אני חושב שכל צמרת צה״ל ראתה את הדברים הללו ברב. מה שלהרבה אנשים זה ׳או-או׳, אצל הרב זה היה מורכבות של עולם אחד״.
״המשפחה הייתה שותפה מלאה״
עם הרב הלוי אנחנו משוחחים בזמן הנסיעה ללוייתו של זקן רבני הציונות הדתית, והרב הלוי אמור כי על הרב דרוקמן צריך לומר את הפסוק ״אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין״ (מיכה ז, ב). ״הפסוק הזה מלווה אותי בדרך. פירושו של דבר שהרב היה בתורתו חסיד גדול. כל תורתו היא חסד עִם עַם ישראל, ועל זה ׳אבד חסיד׳. בתורה הזאת הוא קירב רבים – גם קירוב ממש וגם קירוב שרבים העריכו ולא זלזלו בתורה בזכות הרב, וזה ׳וישר באדם אין׳ – בעיני בני אדם הרב היה אדם ישר״.
הרב דרוקמן כיהן ושימש בהמון תפקידים במהלך שנותיו ופעילותו הציבורית, כיצד אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה? להספיק כל כך הרבה.
״אין לי ספק שמדובר בסייעתא דשמיא עצומה, שהיא מעבר לטבע. אין לי מילה אחרת. כמובן שהסי1ףיעתא דשמיא הזו מגיעה לאדם שכל כולו מסירות נפש לכלל ישראל. לעבוד במשך שעות רבות ביממה ובקושי לעלות לישון על המיטה זה על טבעי. אני חושב שבמשך שנים רבות המושב של הרב ברכב היה על מצב שכיבה והרב היה ישן בדרכים בין מקום למקום (היה לו נהג, מ״ט). בשאר הזמן הרב היה חוזר לביתו, יכול להיות אפילו בשעה שתיים בלילה, והיה לומד תורה, עונה לטלפונים וקובע פגישות״.

ומשפחתיות הייתה נכנסת בלו״ז?
״אני חושב שכן״, משיב הרב הלוי. ״את זה צריך לשאול את בני המשפחה של הרב. זה נכון שאת כל סעודות השבת היה עושה עם הישיבה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו. המשפחה הייתה שותפה מלאה לחיי הציבוריות שלו״.
האם יש נקודת תפנית בחייו של הרב דרוקמן שבה נהייה לרב גדול ומוכר בציונות הדתית? ניתן להצביע על משהו מסוים שהוביל לדבר?
״אני חושב שזה קרה עוד לפני היותו מפורסם כחבר כנסת. לא מדובר בתפנית מסוימת אלא פשוט מעשיו ותורתו הפכו אותו למי שהוא, עוד במסעות לימוד התורה וההתעסקות הכללית בכלל״.
״אותה החיבה״
מתי הייתה הפגישה האחרונה שלך עם הרב?
״הפגישה האחרונה שלי עם הרב הייתה לפני כחודש בהכתרת הרב דרור טוויל, רבה של שדרות. הוא חיבק ונישק אותי, כמו בכל פעם שנכנסתי אליו. החיבה היתרה שהייתה לרב לכל אחד, אמירת השלום שלו מגיעה לצד יחס כל כך גדול. לכל אחד, מילדים ועד לשר גדול בישראל, הייתה אותה החיבה. פשוט מדהים!״.
לסיום אנחנו מבקשים מהרב מיכה לשתף אותנו בזיכרון מיוחד מהרב דרוקמן. ״אני יודע לומר כר״מ, שבמסיבות חנוכה עם כלל תלמידי הישיבה, התלמידים דיברו והשמיעו את דעותיהם וגם היה נהוג לקיים פולמוס דעות בין הר״מים, ואני ממש זוכר שהרב היה קשוב מאוד. בסוף הדיונים, הרב היה אומר מילים בודדות אחרונות, ובתמצית מדויקת הצליח הרב לומר את המסר שרצה להעביר, לאחר כשלוש שעות של הקשבה! לא נתפס!״.
באופן אישי, מה הכי יחסר לרב מיכה מהרב דרוקמן זצ״ל?
״אהבת ישראל המאוד מיוחדת שלו וחיבורו לכלל העם. הרב היה אומן וידע להוביל את כולם באיזון נכון. אני חושב שאיבדנו מנהיג שהצליח לאזן ולחבר את כל הקצוות כולם, ואת הרוח הזו של הרב חייבים להמשיך״.