גליון 511

מיומנה של מטפלת

הכתובת על הקיר כתובה בדם

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

ואני שואלת – איפה אנחנו נמצאים בסיפור הזה, בתור חברה? מדובר בפיקוח נפש פשוטו כמשמעו, הכתובת על הקיר כתובה בדם! כמו רוב הנערות שבסיכון, היא מנוצלת על ידי ערבים, וזה נושא שאסור לדבר עליו במדינת ישראל

הטלפון מצלצל. על הקו חייל בשירות מילואים – "אני משרת באזור רמאללה. יש כאן בחורה עם סימני אלימות על גופה. יהודייה נכנסת לאזור הרשות הפלסטינית. הזמנו משטרה, הם עכבו אותה והיא חזרה לשם שוב". הוא מתאר לי אותה, ואני כבר שולחת לו תמונה של מי שאני חוששת שמדובר בה, והוא מאשר – כן, זו היא. אני נאנחת. מדובר בסיפור מוכר – נערה מסכנה שנופלת בין הכיסאות ואינה מקבלת מענה מהרשויות. מאז גיל 16 קיבלנו פניות לגביה במוקד של להבה. שוחחתי איתה לא מעט, והיא כבר מודה – "אני מכורה לערבים. החיים שלי דפוקים", היא אמרה לי. כשהייתה בת 16, אמרתי לה שאני רוצה לדבר עם אמא שלה. האם הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית שלה, והעובדת הסוציאלית טענה שעשתה ושניסתה הכל, אך אין יותר מה לעשות.
סיפרתי לה שנהג אסף אותה אחרי שראה שזרקו אותה ממשאית. "היא בסכנת חיים", אמרתי, ביקשתי להוציא לה צו המורה להכניס אותה למקום סגור אך זה לא קרה. עד היום כשהיא כבר בת 20, אין לה שום הכרה במוגבלות שלה, בקצבה שהיא זכאית אליה ובכלל במיצוי הזכויות שלה.
כנראה, שכולם התייאשו ממנה. ילדה של אף אחד. "זה כבר סיפור של רווחה", אמר לי מפקד בכיר במשטרה. "אתה צודק" אמרתי לו, "אבל לצערי, ניסיתי לעורר אותם, אך התחושה היא שאין עם מי לדבר". ושוב אני מקבלת טלפון ממדריך בזולה. היא בדרך לשכם. אנו מזעיקים את הצבא והמשטרה וזה חוזר על עצמו. מדי פעם אנחנו נפגשות, היא מתקשרת אליי לפעמים, אני משתדלת להשאיר לה דלת פתוחה. ילדה מסכנה. אין לה בוחן מציאות, היא אינה יודעת להבחין בין טוב לרע, והיא מסכנת את עצמה.
ואני שואלת – איפה אנחנו נמצאים בסיפור הזה, בתור חברה? מדובר בפיקוח נפש פשוטו כמשמעו, הכתובת על הקיר כתובה בדם! כמו רוב הנערות שבסיכון, היא מנוצלת על ידי ערבים, וזה נושא שאסור לדבר עליו במדינת ישראל.
למרות הסיכון הרשויות מתעלמות ממנו. הרי לא מדובר פה על 'אהבה' – אפילו במושגים השטחיים והשקריים ביותר של המושג, אלא בניצול ומצוקה. דווקא בעידן 'me too' כשנלחמים על כבודן של נשים, ובמיוחד השבוע כשמציינים את יום האלימות נגד נשים – לתופעה המבישה הזו אין קול. וגרוע מכך – מנסים להשתיק אותה. איפה כל אבירות ואבירי 'זכות האשה על גופה', על חייה? הצביעות שלהם מרוחה על פניהם.
ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה מזכירים לנו, שהטרור הלאומני לא החל מהיום. היוונים גזרו בשעתו, שכל יהודייה שנישאת תיבעל להגמון תחילה. כבר אז הם הבינו – כפי שמבינים הערבים היום – כי השפלת עם ישראל עוברת דרך השפלת כבודן של בנות ישראל. בת חשמונאי הזכורה לטוב לא השלימה עם המציאות המרה, קמה ועשתה מעשה נועז וזעקה לאחיה שימרדו בהגמון ולא יתנו לטמא את אחותם. כך החל המרד ביוונים – בימים ההם, בזמן הזה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה