המאמין הגדול

ד"ר חנה קטן

ד"ר חנה קטן

רופאה גניקולוגית, מומחית לפריון, מרצה וסופרת

האמונה ה’מוזרה’ שלו שיש אלוקים אחד שברא את הכל ואחראי על הכל ויודע הכל ושרק אותו ראוי לעבוד הייתה לא מקובלת. ולאט לאט הרעיון הזה נתפס והופך למיינסטרים

אברהם אבינו, ש’קופץ’ לתוך התנ״ך באופן פתאומי, ומשאיר לנו תהיות מאין הגיע והאם נבחר בחסד או בזכות, נחשב בא בימים – כי בכל ימיו היה בתנועה. והנה, בפרשתנו מתחיל המסע. הוא הולך והולך – הלוך ונסוע הנגבה. דרום הארץ נקרא גם נגב מפני שהוא ‘מנוגב’, יבש מלחות. אברהם לא נוסע הנגבה רק במובן הפיזי – לאזור היבש של ארץ ישראל, אלא אברהם, ‘המתנחל’ הראשון, הולך למקום יבש מקשר לקב״ה, מקום שהעבודה זרה כבר התפשטה על פני כל השטח, במקום שאין בו יראת אלוקים. דווקא במקום הזה מחליט אברהם ‘לקרוא בשם ה’ א-ל עולם’. הקריאה בשם ה’ א-ל עולם הופכת להיות הסיסמא של אברהם אבינו, הוא הולך וקורא, יורד דרומה ומכניס קצת לחות של יהדות, של מוסר, של קשר לקב״ה, בכל מסעותיו. הוא בעצם מקים גרעינים תורניים בכל מקום.
אבל שום דבר לא מגיע אליו לבד. על כל דבר הוא עמל, על המקנה ועל הבארות ועל המשפחה ועל קבלת הבטחת ה’. הוא סומך על הבטחת ה’ הזו שהארץ תתמלא בזרעו גם כאשר עוברות השנים ואין זרע משרה אמנו. אברהם הוא המאמין הגדול, ‘והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה’ – מי עוד היה מאמין בגיל מאה שההבטחה לזרע שימלא את הארץ ויהיה ככוכבי השמים לרוב תהיה עדיין רלוונטית כאשר גם הוא וגם אשתו נושקים לעשור הי״א לחייהם…
אברהם הוא גם הראייה ההיסטורית לכך שאדם אחד יכול לגמרי לשנות את ההיסטוריה. אחריו היו עוד כמה כאלו, אבל הוא היה הראשון. האמונה ה’מוזרה’ שלו שיש אלוקים אחד שברא את הכל ואחראי על הכל ויודע הכל ושרק אותו ראוי לעבוד הייתה לא מקובלת. והנה הולך אברהם הלוך ונסוע הנגבה וקורא בשם ה’ א-ל עולם ולאט לאט הרעיון הזה נתפס והופך למיינסטרים לבני אדם רבים. באופן דומה לפני שבעים-שמונים שנה המצב של הנוער הדתי בארץ היה בכי רע, החילון היה אדיר, כמעט שלא נשארו בוגרים שומרי מצוות לבתי הספר התיכון הדתיים, וקם יהודי בשם הרב משה צבי נריה, בחור צעיר ונמרץ, והקים את ישיבת בני עקיבא. ופתאום העם מרים את העניניים ורואה את הכיפות הסרוגות בכל מקום, הולכים ונוסעים וכובשים את מקומם בארץ.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה