01
לפני חודש וחצי נולד לי בן. ליולדת שלום. לבן קראנו אר"י. שבועיים לפני הלידה אמרה לי אשתי שצריך לקנות דברים לתינוק. סירבתי. טענתי שיש בכך משום עין הרע. לא יודע למה, אבל סירבתי. אמרתי שיש להתפלל לקב"ה שהכל יהיה בסדר, ואחרי כן יהיה הרבה זמן לקניות. הלידה עברה בסדר. הקניות פחות. קבלתי על הראש.
לפני שבוע אחייניתי ילדה בת. שבועיים לפני הלידה היא הציפה את ביתה בשלל מוצרים לתינוקת: עגלה, מצעים, מיטה, עריסה, צעצועים, הכל. אמרתי לה, "תגידי לא שמעת שלא נהוג לקנות לפני הלידה מתנות לתינוק שטרם נולד? שזה מביא עין הרע? היא ענתה: "בדיוק הפוך. מחשבה ופעולות מייצרות מציאות. העובדה שהאמנתי בקב"ה ושקניתי את הדברים והכנתי הכל גרמה לכך שנעשה לי החסד וחזרתי בידיים מלאות הביתה". לי זה היה נשמע מוזר. אבל זרמתי.
ייתכן שזו הסכנה שמתרחשת כעת בממשלת בנט לפיד – "הסכנה שבדקלרציה". מעת הקמתה דואגים ראשיה של הממשלה להגיד שלא תעסוק בנושאים שנמצאים במחלוקת. בעיקר לא בסכסוך הישראלי פלסטיני: "ברור שהממשלה הנוכחית לא תפעל בנוגע לסכסוך", "נתעסק במה שמחבר ולא במה שמפריד", "בקואליציה הזו אי אפשר לקדם מהלכים מדיניים", כך אמרו משווקי הממשלה. אלא שהמציאות הנוכחית יוצרת מצב מוזר ומטריד. העובדה שהממשלה לכאורה "הסירה" מעליה את העיסוק בסכסוך גורמת לחברים בה לפעול בחופשיות ולהצהיר הצהרות ארוכות טווח שבכוחן להשפיע. פתאום הדיאלוג מול אנשי הרשות הפלסטינית הופך לאטרקטיבי. המוקטעה הפכה לטרנד. אפשר לפגוש את אבו מאזן להצהיר הצהרות להצטלם ולשווק זאת בתקשורת. אחרי הכל לא התחייבנו לכלום. הרי הממשלה הזו לא תקדם הליך מדיני.
אחרי ביקורו של שר הביטחון בני גנץ במוקטעה ופגישתו עם אבו מאזן שכללה הלוואות ארוכות טווח לרשות, מבלי התחייבות בסוגיית תשלומי משכורות למחבלים, הגיעו השבוע למעונו של הראיס גם שר הבריאות ניצן הורוביץ יחד עם חברי מפלגתו ממרצ לביקור. הם דאגו גם להצטלם.
יממה לאחר הביקור התראיינו בכלי התקשורת והסבירו את הביקור. אמרו שממילא אין אפשרות לקדם את המשא ומתן המדיני אבל שוחחו עם עבאס על שלל נושאים, בהם פתרון שתי המדינות, זכות השיבה, הבנייה בהתנחלויות, וגם על הכספים אותם הוא מעביר למשפחות המחבלים. כמה ימים קודם לכן הסביר שר החוץ יאיר לפיד בביקור בבחריין כי גם הוא מחויב לפתרון שתי המדינות אך הוא מודע לכך שבממשלה הנוכחית אין אפשרות לקדם את הרעיון.
02
המסקנה מההצהרות הללו היא שדווקא ההחלטה שלא להתעסק בנושא של הסכסוך הישראלי פלסטיני מייצר שיח גובר. הפוליטיקאים יכולים לנוע בחופשיות במרחב הדקלרטיבי ולהצהיר כל שעל רוחם. מחד להיפגש עם מי שרוצים איפה שרוצים ומאידך להחזיק בתפקידי שרים, יושבי ראש וועדות ולקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
אלא שההצהרתיות מייצרת מציאות. התינוק של מפגש עם אדם שלא מסכים להפסיק לשלם למחבלים כסף על שרצחו יהודים נולד. כך גם הפיכתו של אבו מאזן, מבלי שטרח לגנות פעולות טרור נגד ישראל ולפעול להורדת ההסתה ברשות, לאטרקציה דיפלומטית. התינוק נולד ומתחיל לגדול. וכך העיסוק בסוגיה המדינית.
בהתחלה חשבתי שאסור לקנות דברים לפני הלידה מחשש לעין רעה. שאולי לא צריך לדבר על דברים שטרם התרחשו. אלא שאחייניתי, וגם חברי הממשלה, למדו אותי שמעשים וביקורים מייצרים מציאות.
