הפחד לאכזב

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

היא בחורה טובה, ערכית ומצליחה. היא לא הבינה איך זה קרה לה. כשלמדה במכללה היא עבדה בחנות, ושם פגשה אותו. בתחילה ניסתה להתחמק ממנו, הייתה מאוד קונקרטית. דיברה רק על מה שקשור לעבודה. אבל הוא לא זז ממנה, כל הזמן ניסה לדבר איתה, לעזור לה. היא ניסתה להתרחק ממנו, אבל לא יכלה, הוא היה אחראי משמרת וניצל לרעה את הסמכות שניתנה לו. היא הבינה שהוא משחק בה אבל לא הצליחה לעמוד על שלה. היא לא רצתה לעזוב, אהבה את העבודה והייתה זקוקה לכסף. היא כבר התרגלה אליו ואפילו קצת נפתחה, שיתפה אותו בדברים שהיא עוברת, במחשבות וברגשות שלה. 

כשאימא שלה באה לבקר אותה בעבודה הוא ניגש אליה לדבר איתה. האם לא התרשמה, "הבחור הזה לא נראה לי, תיזהרי ממנו. בכלל, אני לא מבינה מה את עושה במקום כזה. תשמרי על עצמך", אמרה לה, אבל היא חשבה שאימא שלה מגזימה. הם רק עובדים יחד, "יש בינינו רק יחסי עבודה", ניסתה להרגיע. אבל אימא שלה לא טעתה. יום אחד הוא ניסה להתקרב אליה. היא חשבה שזה בטעות. כמה פעמים הוא נגע בה כאילו במקרה, והיא קפאה ולא הגיבה. הוא המשיך.

יום אחד אחרי העבודה הוא פגע בה בכוח. היא לא הצליחה להתנגד. היא נשברה, אספה את עצמה ורצה לדירה שלה. היא הייתה שבר כלי, רצתה רק לישון, לשכוח את מה שקרה. אחרי כמה ימים היא התקשרה אליי וביקשה עזרה. היא זכרה שנתתי אצלה שיחה באולפנה, ניגשה לדבר איתי ורצתה לסייע לבנות אחרות. היום היא צריכה כוחות לעזור לעצמה.

היא לא רצתה להתלונן עליו במשטרה אף הבינה שזה חשוב בשבילה ובשביל בנות אחרות שעלולות להיפגע ממנו. "מה הם כבר יעשו לו?" אמרה. היא גם לא רצתה לדבר עם ההנהלה, היא רצתה לשכוח להשתיק את הפרשה. גם בעבודה היא לא סיפרה מדוע החליטה לעזוב. היא החליטה לשמור את זה בסוד ולא לשתף אף אחד. לא את המשפחה ולא חברה טובה יש לה קשר טוב עם ההורים והיא פוחדת לאכזב אותם. 

המשפחה שלה מוכרת וידועה, היא פחדה מאוד שהדבר יצא. כשהבינה שהיא לא יכולה להתמודד עם זה לגמרי לבד היא פנתה אליי כדי לעבד ולהבין בטיפול את מה שעברה. שיהיה לה כוח להתמודד עם הטראומה הקשה. התהליך היה קשה ומורכב ורווי צער וסבל ודמעות. השתדלתי להקשיב ולהכיל ובעיקר לא לשפוט אותה. התקדמנו יחד בקצב שלה. 

את מה שקרה לה היא אינה יכולה לשנות, אך היא למדה הרבה על עצמה בעקבות החוויה הקשה שעברה, על היכולת שלה לשאת את הכאב ולהתמודד. לקח לה זמן לחדש את האמון בעצמה ובסביבה שלה וליצור קשרים בריאים ומיטיבים. היא החליטה להתרחק מהאזור שנפגעה בו ועברה לגור במקום אחר, ומדי פעם באה לבקר אותי. בפעם האחרונה היא הביאה הזמנה לחתונה. לצערי לא השתתפתי בחתונה, אבל שמחתי בשבילה מרחוק. זה סוג החתונות שבחופה זולגות לי דמעות. דמעות של שמחה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה