שבת בבוקר, ואני צועד בזריזות על מסילת הרכבת הקלה ברחוב יפו למניין של גבי שיינין. לפני כ-51 שנה, בסמוך ליום שחרור ירושלים, התגבשה במסירות קבוצת מתפללים, ובהם דודי הכהן וייס, למניין חמוד וקבוע שמתמיד עד היום.
באותן שנים בימות החול היה רחוב יפו עמוס במכוניות והולכי רגל. בעשור לשחרור ירושלים הוזמנתי כחייל להצטרף לחגיגת הריקודים השנתית של התלמידים והרבנים של ישיבת מרכז הרב מרחוב יפו עד לכותל. התרגשתי עד דמעות לראות את הרוקדים אוחזים יד ביד וסוחפים בהתלהבותם את כל עמך ישראל שהיה ברחובות. הינה, כחייל במדים, משכו גם אותי להצטרף למרכז המעגל. שם חזיתי במחזה מרטיט: בלב המחוללים רוקד בדבקות, יד ביד עם תלמידים וחיילים, יהודי קשיש בעל זקן לבן והדרת פנים קורנת שכמוה לא ראיתי מעולם. פניו יקדו בשמחה וברצינות כאחד. היה ניכר שריקודו הנחוש וחדור האמונה הלהיב את מעגלי התלמידים והדביק אותם באושר כאש להבה. "זה הרב קוק", הסבירו לי. לא ראיתי מימיי רב בלבוש חרדי רוקד עם דגלי ישראל וחוגג את עצמאותנו ואת יום שחרור ירושלים בחרדת קודש בציונות כחלוץ לפני המחנה.
חלפו שנים והשתחררתי מהסדיר. שוב החלטתי לעלות מתל אביב לירושלים כדי לברר את דרכי בעולם של תורה ואמונה. הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, קיבל אותי במאור פנים והמליץ לי להתחיל מסלול גיבוש במכון מאיר. לאחר שקצת התאקלמתי אך עדיין חיפשתי את דרכי שאלתי את התלמידים הוותיקים במכון מי כאן ה'בוסים'. "את ר' אברום שפירא ראש הישיבה כבר הכרת. כדאי לך להכיר את ה'בוס' הגדול, הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק. ויש עוד תלמיד נחבא אל הכלים, הרב צבי טאו".
באתי כולי נרגש לפגישתי עם בנו של הרב קוק. נזכרתי ברב קוק הישיש מהריקודים ברחוב יפו. עכשיו בוודאי אפגוש את בנו הצעיר… כשנכנסתי רועד כולי לחדרו הספון ספרים רבים מספור וספוג בתורה הבנתי מייד את טעותי. הרב צבי יהודה הישיש הוא בנו של הראי"ה קוק זצ"ל. התדהמה כנראה ניכרה על פניי. הייתי נבוך. פניי העלו סומק. הרב הבחין בהיסוסיי והזמין אותי בחיוך רחב לשבת לידו. הכימייה בינינו הייתה מיידית. התאהבתי באישיות הענקית הזאת ובחום שהקרין. הוקסמתי ממסירותו ומאהבתו לכל תלמיד. לימים, כשחששתי שאני מטריח אותו בשאלותיי הרבות ובנוכחותי הצפופה, ענה לי הרב בנחישות ובחום אבהי: "אתה לא זז מכאן".
הוא היה אז בן יותר מ-90, ואני סטודנט באונ' העברית ובישיבת מרכז הרב, צעיר וחצוף, אך פער הגילים והשפה לא הורגש כלל. הרב, צעיר ברוחו, הבין אותי לעומק והיה לי לחבר, למורה, לרב ולסב אוהב. מאז לא נפרדנו. התגוררתי בביתו ושתיתי בצמא את דבריו. גדלותו בתורה ובעשייה, מידותיו והליכותיו הצנועות היו לי לפלא. באותן שנים ראיתי את כל גדולי האומה לצד רבנים ומנהיגי ציבור נכנסים ביראת כבוד לשמוע את דעתו ולקבל עצתו.
זכיתי לקחת את הרב ברכבי לאירועים שונים וגם לחגוג עם התלמידים בישיבה את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. שם נוכחתי כיצד נפגש ונשא דברים בנוכחות ראשי ממשלה ושרים. שם אירח את הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, ואת שרי הביטחון לדורותיהם. הרב ידע לתת לכל אחד חיזוק ועידוד ללכת בגדלות, בדרך של אמונה טהורה וקוממיות לאומית. בחום רב ובענווה מיוחדת הצליח לקרב קטון וגדול ולהאהיב את דרכה הייחודית של תורת הרב קוק לאהבת העם, התורה והארץ. לא אשכח לעולם את שמחתו העצומה ואת פניו הקורנים ביום חג שחרור ירושלים. למדתי שיעור בציונות ובאהבת ירושלים והכותל שלנו.
תזכירו לי בבקשה לספר לכם עוד על האירועים, השיעורים וההתרחשויות המופלאות בבית הרב. על המפגשים השמחים שלו עם חיילים מצטיינים, עם ידידיו מכת המקויה, אוהבי ישראל, ועם כיתות של תלמידות מאולפנת צביה.
שבת שלום
