עם ישראל כולו חגג לאחרונה את תשעת ימי התשועה מיום השואה והגבורה ועד יום העצמאות. באחד הימים שמעתי ריאיון עם אם שכולה שנשאלה כיצד היא מתמודדת עם ההוראה שלא לעלות לבית העלמין ביום הזיכרון לחיילי צה"ל.
האם השכולה ענתה תשובה עוצמתית, וכך אמרה: "כואב לי כל כך. מבחינתי שתי דקות הצפירה בבוקרו של יום הזיכרון כשאני עומדת על קבר בני עם עוד עשרות אלפי ישראלים הם מעמד הר סיני".
והמשיכה: "השנה לא אעמוד בהר הרצל ולא אניח פרח על קבר בני, ולא יהיו עוד עשרות אלפי ישראלים יחד איתי בהר הרצל, אבל יהיו איתי עוד מיליוני ישראלים ספונים בביתם ושומרים על ההוראות כדי שלמדינה היקרה שלנו תהיה תקווה".
תקווה זו גאווה, תקווה זו אמונה, תקווה זו שאיפה, תקווה זו ציפייה, תקווה זה לראות בתוך החושך את האור.
משפחות רבות נמצאות כבר כחודשיים בתוך כמוסת זמן שונה וייחודית. כולנו עצרנו את חיינו הרגילים והוכנסנו להסגר ארוך ומתמשך. אסור לבקר את הילדים, אי אפשר לנשק את הנכדים, אי אפשר לעזור להורים המזדקנים. מציאות שלא תיאמן!
בתוך כמוסת הזמן הזו זוגות רבים מתקשים בניהול תקין של זוגיות מאושרת כפי שהכירו, וזאת בשל סיבות רבות ומגוונות: שינוי אורח החיים, בעיות פרנסה, בעיות בריאות, שעות מרובות עם כל המשפחה הגרעינית בין ארבעה קירות ללא אוורור ממושך ויכולת הפגה, דאגה וחשש מהעתיד וכדומה.
תשעת ימי התשועה מלמדים אותנו כי מהבור השחור והאפל ביותר אפשר לצאת ולהגיע לפסגות הגבוהות ביותר. וכשם שהדבר נכון לאומה כך הוא נכון גם ליחסים בין בני זוג.
בני זוג חייבים בכל מצב שתהיה להם תקווה לשיפור, ציפייה למצב טוב יותר, שאיפה לזוגיות טובה יותר, אמונה ביכולת עצמית וזוגית לשיפור הזוגיות, וכמילות ההמנון: "עוד לא אבדה תקוותנו".
אסור לאבד תקווה, אסור להתייאש ולהרים ידיים. צריך אמונה של שני בני הזוג ביכולת ובעוצמה העצמית של שניהם יחדיו כדי לצאת ולפרוח. כל אחד מבני הזוג צריך לתת את מה שהוא יכול כדי להישאר מחוזקים יחדיו
