"ואני אנה אוליך את חרפתי"

במקביל טיפלתי ביעל עצמה. הטיפול בה היה מאתגר, והצלחנו להגיע למעמקי הנפש. שתינו גדלנו יחד, ביררנו סוגיות. הרגשתי בבית מדרש תורת הנפש כשהסתכלתי עליה, ולא ידעתי להסביר איך זה קרה לה, אחת שכל כך מחוברת לקב"ה, לעם ולארץ. כן, גם בנות טובות נופלות, וזה קורה במשפחות הכי טובות.
יעל יושבת איתי, דמעות בעיניה, והיא בוכה ושואלת: "קשה לי. איך אני מתמודדת? מה אעשה אם אפגוש אותו? האם יהיה לי הכוח להתגבר?"
אני שואלת: "את זוכרת איך הרגשת כשההורים שלך שאלו אותך כיצד ייתכן שאת תגיעי למקומות כאלו?" "זה לא היה פחד", היא עונה. "היה לי קשה להחזיק את הסוד הזה. המצפון הציק לי. זו לא אני. האמת? התביישתי. פתאום כשההורים עמדו מולי המצפון שלי בער. לא האמנתי שזאת אני. שנאתי את עצמי".
אמרתי לה: "אם יצא לך לפגוש אותו, כדאי שתיזכרי ברגע הזה. בתמונה שלך עומדת מול ההורים שלך". "כן, אני מבינה", היא אומרת, "ממש כמו יוסף שראה את דמות דיוקנו של אביו".
כן. גם ליוסף היו ניסיונות קשים.
אם יש משהו שנצרב לנו בתודעה, אלו סיפורי תורה. את הסיפור של אמנון ותמר אני מביאה במצבים של פגיעות מיניות. על אהבה גדולה שגרמה לשנאה עמוקה. ואולי זו בעצם לא אהבה אלא תאווה, הרי איך אפשר לפגוע במי שאוהבים כל כך?
בנוגע לקושי לשאת את הבושה הזכרתי את המשפט שתמר אומרת, "ואני אנה אוליך את חרפתי". יעל חזרה על המשפט הזה, דמעות בעיניה, והזדהתה איתו כל כך. הוא נכנס לליבה ממש וקרע אותו מבפנים. כן, היא הבינה, אמרתי לעצמי.
בערב קיבלתי טלפון מההורים: "ישבנו ושוחחנו עם הילדה. היא כל כך מתחרטת. עכשיו היא מבינה את חומרת העבירה, את משמעות הקשר עם גוי. היא לא מאמינה שיש לזה תיקון, שאפשר לכפר על העוון הזה, ומתקשה להאמין בקלותה של תשובה". ההורים והבת כואבים ובוכים. "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".