יש משהו פלאי בהשתדלותו המרובה של אברהם אבינו לחיפוש מקום ראוי לקבורת אשתו, שרה אמנו. עשרים פסוקים הקדישה התורה לקבורת שרה וקנית המערה. מדוע? כמובן, התורה ודאי רצתה ללמד על חשיבותה של המערה ושל חברון לדורות. אבל מלבד הטעם הזה, נראה שהעיסוק בקבורה ובמתים הוא דווקא עיסוק בסוגיית החיים. ואסביר:
בכל פעולותיו, התהלכותו ומעשיו של אברהם אבינו, הוא מניח יסודות אמוניים נצחיים. מלמדנו אברהם את היחס הנכון לחיים, 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' – ההספד הוא על דמותה ומורשתה בחייה של שרה אמנו, ההספד הוא על 'הנפש אשר עשו בחרן', על חלקה המשמעותי בבניית החסד והטוב בעולם אשר נבנה יחד עם אברהם אבינו. התורה מספרת על ההספד, על מה שהשאירה שרה בעולם. קודם ההספד, ורק אח"כ 'לבכותה', הצער על פטירתה. העיקר הוא המשך הדרך, החיים הנצחיים שנבנים בעולם הזה לקראת העולם הבא וכדברי הרלב"ג [בפרשתנו, התועלת השלישי]: 'לפי שסוף הצדיק אל החיים הנצחיים וסוף הרשע הוא אל האבדון והכליון המוחלט'.
דבריו אלו של הרלב"ג מסבירים לנו את אריכות הדברים בחיפוש אחר קבר מתאים לשרה אמנו הצדקת. אברהם אבינו מבין שאי אפשר לקבור את אם האומה ביחד עם בני חת, כשם שחיינו שונים שינוי מהותי מחייהם של בני חת, כך הקבורה שונה מהותית, כי אצל אברהם המוות מגלה את המשמעות העמוקה של החיים. מבטו של אברהם אבינו אל המוות הוא מבט ארוך, עתידי ונצחי, כשם שלחיים של אברהם ושרה יש משמעות נצחית, ויש לחיים ולמוות נגזרות עתידיות לאומה כולה.
לא לחינם מכנים את בית הקברות בשם 'בית העלמין', בית של שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא או 'בית החיים' שמשמעותו האמתית חיים נצחיים. בית העלמין אינו תחנה סופית אלא תחנה כהמשך ולקראת החיים הנצחיים. אשרי העם שיודע ומקבל כוחות חיים ממקום קבורתם של אבותיו ואמותיו.
אשרי העם היודע לכבד ולהוקיר את קדושיו וגיבוריו ועושה מאמץ עליון, על טבעי ולא הגיוני בכדי להביאם לקבר ישראל, דבר שאין לו שום אח ורע בעולם… וכל זה מתוך הבנה עמוקה, שמהם אנו מקבלים כוחות חיים נצחיים להמשך הדרך העולה בית אל. דבר זה הוא לנו אות וגילוי לכבוד החיים ולשאיפות החיים הנצחיים שבתוכנו. ■
