חינוך מרחוק

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

היא לא יכולה לשכוח את הבשורה המרה. “הבת שלך יוצאת עם גוי”, אמרו לה. היא קרעה את הבגד שלה, התיישבה על הרצפה והתחילה למרר בבכי. בכי שלא נגמר. מי יכול להבין את הצער של אמא שכל כך אוהבת את הבת שלה? וכגודל האהבה, כך גודל האכזבה. הילדה הזאת פרח, ילדה מוצלחת. “חשבתי שאני בת מזל. ילדה יפה, מצליחה בלימודים ובחברה, ילדה נעימה, אוהבת לעזור, מה חסר לה?”, זעקה האם בכאב. מרגע שיצאה הבת לשירות הלאומי, החלה להסתגר. “הכול בסדר” תמיד אמרה. ההורים לא שמחו כשאמרה שהיא הולכת לשרת בבית חולים. הם הבינו שזה מורכב, הסבירו לה שזה לא מתאים. אבל היא בשלה. הקשר עם האח הערבי לא איחר להגיע. 

“ניסינו לדבר עם הילדה. היא אמרה שאין כלום ביניהם והיא מסתדרת, ביקשה שלא להתערב לה בחיים”. בפני ההורים הבת הכחישה, אמרה שממציאים עליה. “זה רק יחסי עבודה” היא טענה. אבל כשעימתו אותה עם תמונות, היא כבר לא יכלה לשקר. היא אמרה שהקשר היה ונגמר, וביקשה לעבור מחלקה. אבל זה לא עזר. “זה כבר לא אותה ילדה” אמרה האמא בבכי. “היא הייתה כזו צדיקה”. הבת משקרת, והאמא איבדה את האמון בבת שלה. השבר של ההורים קשה מאוד. הם חרדים מאוד לגורל ביתם.
בפרשת השבוע כתוב “ויחרד יצחק חרדה גדולה”. מה ראה יצחק והגיע למצב “ויחרד”? אלא אמרו חז”ל: “כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו. שנאמר ראה ריח בני כריח שדה. כשנכנס עשו נכנס עמו גיהנום. כשראה אותה יצחק – חרד חרדה גדולה”. 
השבר של ההורה על גורל הילדים הוא נורא. אין דבר קשה מזה שילד לא הולך בדרכי אביו. זה כואב שילד מסכן את עצמו.
“והגדת לבנך” – התורה מצווה אותנו לספר ביציאת מצרים ובכך להעביר את שייכות עם ישראל למצוות לדור הבא. התורה מצווה אותנו לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים, להבין שאנחנו חלק מעם ישראל, עוד חוליה בשרשרת הדורות. העברה בין דורית של מוסר וערכים היא להרגיש חלק מעם סגולה.
אנחנו חיים בתקופה של טשטוש הזהות האישית, הלאומית והדתית. בגיל ההתבגרות, שבו יש גיבוש זהות, הקשר הבין דורי משמעותי כל כך. מצבי סיכון נפוצים בגיל הזה. אבל קשר עם גוי, לא רק קורע את הלב. הרגע בו נפסקת השרשרת והילד חוצה את הגבול, הוא רגע קשה וכואב. “איך מתמודדים עם בשורת איוב?” שאלה אותי האם. “איך רואים את האור, שיש חושך גדול? איך מתמודדים ומוצאים מוצאים פתח של תקווה?”
לרוב קשרים כאלו לא מחזיקים מעמד. ברוב המקרים, מדובר בקשר פוגעני. זאת לא אהבה, אלא ניצול ומצוקה. ההשלכות הנפשיות של איבוד הזהות קשות. יש גיל, שבו מתנערים מדת, ממשפחה ומשורשים. כשאדם מתבגר, הוא צמא לקשר משפחתי ושייכות.
הורות לילד מאתגר היא חוויה לא קלה, הטעונה ברגשות רבים: כאב, אשמה, פחד, בושה, חוסר אונים. דווקא במצבים מורכבים, הקול של ההורה משמעותי וחשוב. גם שהילד מתרחק, הוא זקוק להורה שיציב תמרור עצור וינווט את הדרך  חזרה. ההורה זה המצפן-מצפון שהולך איתנו לאורך החיים.
המסע בין ההורה לילד עובר תהפוכות בחיים, פעם קרוב ופעם רחוק. כשהילד מתרחק והחלום נגוז, הפער גדל, בין הרצוי למצוי, בין הפנטזיה למציאות. לעיתים אנו מאבדים את הדבר הכי חשוב בין הורה לילד – חמלה. בואו נשמור על החמלה, ונחזק את הקשר בין ההורים לילדים.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה