ילדות של אף אחד

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

"החברה שלנו ברחה מההוסטל וכרגע נמצאת בכפר. היא מפחדת מהערבי, הוא מכה אותה, אבל היא לא רוצה לחזור להוסטל", אמרה לי חברה טובה שלה שפנתה אליי. היא נערה קטינה בסיכון גבוה, וכל דקה שלה בחוץ היא פצצה מתקתקת. את רוב הנערות האלה מנצלים ערבים. וזה מפחיד. כשאני מבקשת לדעת פרטים על הבחורה החברה שלה אומרת שהיא הבטיחה לה שהיא שומרת בסוד והיא לא רוצה להשתנקר, אבל היא דואגת לה מאוד.

 

היא חוששת להגיד את שמה של החברה שלה ולתת לי את מספר הטלפון של ההורים שלה. היא מבינה שהחברה מסכנת את עצמה ולא יודעת מה לעשות: איך אפשר להפר הבטחה לחברה? לא נעים שיש לנו התנגשות בין ערכים. זו דילמה לא פשוטה בעיקר בגיל הנעורים, כשההזדהות עם החברה גדולה ויש מרחק מהעולם של מבוגרים. אבל חברות נבחנת בעיקר ברגעים הקשים.

חבר טוב יעדיף לשמור עליך מלשמור על הסוד שלך, וזה ההבדל בין סוד טוב לסוד רע, סוד שקשה לנו להחזיק אצלנו ולא עושה לנו טוב. ביקשתי שייתנו לי לדבר עם ההורים של החברה. לא הייתי צריכה להפחיד את החברות ולספר את סיפורי הזוועה שאנו רואים יום-יום בלהב"ה, שאינם סיפורי אהבה אלא ניצול ומצוקה של בנות מסכנות. הן קטינות עם צו נזקקות, הן במקום סגור שיש בו "דלת מסתובבת". החברות אמרו שהן חושבות רק על מרים פרץ ז"ל, נערה בת 17 שנמצאה מתה בבית צפאפא עקב סם מסוכן שנתן לה אדם בן 50. היה להן קשה לעשות את הצעד הזה, להלשין על החברה, להפר את ההבטחה ובעצם להציל אותה.

ללא מעט נערות בסיכון, בנות 14–17, הוצא צו נזקקות על מנת להגן עליהן. הן גרות במקום סגור, אבל יש שם דלת מסתובבת. כל הזמן נערות בורחות משם, היא לא היחידה. חמש נערות ברחו משם באותו שבוע. הנערות בורחות לכפרים. הן עוברות מחסומים ומגיעות לשטח A, למקומות שהכניסה ליהודים אסורה. מנצלים אותן גברים מבוגרים, והן מסכנות את עצמן.

התופעה נפוצה אבל אינה מעניינת את האחראים לנערה, ולצערי גם בתוך המוסד לא בטוח כל כך. אבל ההורים מודאגים וזועקים לעזרה, אינם יכולים לישון בלילה מהפחד על בתם. הם כועסים עליה מאוד וחוששים לחייה. היא קטינה ואינה ערה לסכנות. הם משתגעים, כי מרוב בריחות גם למשטרה נמאס לרדוף אחריה.

יש סיפור שאני מתקשה לשכוח: אחת הנערות, ילדה בת 16, ברחה במהלך ארבה חודשים. אחרי הרבה לחץ ורעש בתקשורת היא נמצאה בטול כרם. אני לא יכולה לשכוח את הפחד, הצער וחוסר האונים של ההורים שלה מול הילדה והמערכת. הסיפור הזה משותף להרבה הורים לנערות בסיכון.

החברות החליטו לספר להורים ולהגן על החברה שלהן, וההורים הדואגים התקשרו אלינו. אף על פי שההורים כבר הגישו תלונה, היה צריך להפעיל לחץ אדיר כדי שייקחו את הסיפור ברצינות ויפעלו להחזיר את הנערה להוסטל. המשטרה עשתה את תפקידה, והנערה נמצאה, אבל בדרך חזרה להוסטל שוב ברחה.

"מה עושים?" שאלו אותי החברות. ואני לא ידעתי מה להשיב, כי הסיפור של הנערה הזאת הוא סיפור של נערות רבות. ילדות של אף אחד.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה