גליון 511

שיבת ציון פרידמן

כל העולם במה

שיבת ציון פרידמן

שיבת ציון פרידמן

כל מי שעמד איתי בקשר לאחרונה כנראה הבין ממני שאני בהפקה של הלימודים שלי ושאין לי זמן לכלום. השקעתי את עצמי פיזית ונפשית בפרויקט הזה, ושבוע שעבר הדבר הגדול הזה הגיע לסיומו. ההפקה במכללה של סוף שנה ב היא מיוחדת מאוד, זו לא עוד הצגה רגילה – אין מחזה ואין אחידות של זמן או של מקום, אין קו עלילתי אחד, אלא יש קטעים אישיים שעולים מהבטן. אלה חוויות חיים אישיות ומושגים שמקבלים ביטוי על הבמה בצורה של הצגה. כשהתחלנו לעבוד הבימאית נתנה נושא שממנו נצא לעבודה: פחדים. וידעתי על איזה פחד אני רוצה לדבר והיה לי וויז'ן של תמונה אחת בראש שלא זזה, אבל לא ידעתי איך לפתח את זה, איך ליצור מזה עלילה עם דמויות ויחסים. והלכתי עם זה טרודה ממש כמה ימים כשאני לא יודעת איך המושגים המופשטים אצלי בראש מונגשים לקהל הרחב.
נכנסתי לסדנה ונעלתי את עצמי מעל לחצי שעה, דיברתי עם עצמי, התגלגלתי על הרצפה, קפצתי, צעקתי, התווכחתי ובאמת עשיתי מלא דברים מוזרים. ועדיין לא מצאתי את הצינור שדרכו הרעיון שלי ירד לבמה. אבל כנראה שזה היה חלק מהתהליך כי לאט לאט התחילה להתגבש לי תמונה יותר בהירה ולא כזאת שחומקת ובורחת ממני, ובסופו של דבר נכנסתי לחדר החזרות עם החברות שלי עם רעיון של פחד והתחלה של עלילה ושם פשוט התחלנו לעבוד. וזאת פשוט חוויה מטורפת לחלוטין, ראיתם פעם ילדות שמשחקות אבא ואימא? ברור, כולנו היינו כאלה, אבל עם השנים גדלנו והתבגרנו וכוח הדמיון הזה נדחק הצידה לטובת ריאליות והגיוניות, רק ככה מתנהלים החיים הרי. אבל כשילדים קטנים ממציאים משחקים הם בוראים עולמות דמיוניים ומחריבים אותם באותה נשימה, וממש כך עבדנו בחדר החזרות – המצאנו וביטלנו ובדקנו איך זה עובד ואיך זה נראה, שיחקנו את מה שעלה לנו בראש באותו הרגע ורק אחר כך בדקנו אם זה הגיוני, ולאט לאט קיבענו את הדמויות ואת הטקסט. הרי אם נדע איך זה נגמר מראש לא ניתן לזה את ההזדמנות ללכת עד הסוף. ובאמת בהפקה שלנו קרו דברים מדהימים: נפגשנו עם המשיח, סבתא יצאה מסיר ענק, מתים קמו לתחייה, ערימת כביסה התחילה לאיים כאילו היא נציגת חמאס שמפחדת מריקודגלים בשער שכם, וזוג הורים אכל את הבת שלו לארוחת ערב…
ואיך קשה לחזור מהבמה שבה הכול אפשרי והכול קורה אל העולם המדכא שבו יש חוקים וכללים ואת לא יכולה לעשות מה שאת רוצה, בקושי אפשר לחלום על זה. ונכון שהחיים הם לא תיאטרון, אבל חשבתי לעצמי שלא יזיק לנו לאמץ במקצת שיטת חיים של שחקנים שבה מותר להשתמש ב: 'אילו'. קונסטנטין סטניסלבסקי בשיטת המשחק שלו נתן מקום של כבוד לשאלה שהשחקן צריך לשאול את עצמו: מה אם? מה היה קורה 'אילו'? אילו היה לי מלא אומץ? איך הייתי מתמודדת עם פחדים? אולי הייתי מתנהגת תמיד בדיוק כמו שצריך? אולי הייתי מצליחה להיות בסדר וטובה עם כולם? אולי הייתי מצליחה לנצח על הרגלים שונים שאני לא רוצה יותר בחיים? אולי הייתי יודעת מה לומר בזמן הנכון ובמקום הנכון? אולי הייתי מנצלת בחוכמה את היום? אולי הייתי שוכחת ומוחלת? אולי הייתי מצליחה להתחיל מחדש?
אנחנו חייבים את שיטת ה'אילו' בחיים שלנו. חייבים לתת מקום לדמיון לבוא ולספר לנו שיש מקום להתפתח, להרחיב, לשנות ולגדול בחיים. גם כל אדם באופן אישי וגם כעם שקצת מיואש לעיתים, אנחנו חייבים לדמיין את זה כדי להאמין שיכולה לבוא גאולה, שאנחנו יכולים להיות מושפעים בכל כך הרבה אור אלוקי, שיהיה בית מקדש ונבואה, שיהיה כל כך טוב ונכון ומדויק. אולי נרגיש קצת פתאטיים אבל אחרי הדמיון הזה, כשאנחנו מצליחים להאמין בזה, אנחנו יכולים לצאת לפעולה, להתקדם ולשנות ולעשות גם מה שכביכול 'לא אפשרי'. וכבר אמר מי שאמר שכל העולם במה, וכולנו שחקנים, וה' הוא הבמאי, ואני לגמרי בעד.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה