לא ברוח הקודש

שבת וחג שביעי של פסח, שמש אביבית מציצה בינות לעבים, החורף מנפנף לנו לשלום עם ממטרים בודדים… האם זהו המלקוש? ריחות של פריחה ולבלוב נישאים באוויר הצלול ומתערבבים עם ניחוחות התבשילים הירושלמיים, עם ובלי שרויה עם ובלי קטניות. הכותל הומה עולי רגל שמתרגשים איתנו ונלהבים לשיר יחד “שירת הים” מול מקום המקדש. שיר גאולים בדור גאולה. שמחה כפולה ומכופלת.
התפילה הייתה מרגשת ומרוממת. תיאור קורבנות החג וההודאה על הישועה הגדולה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף קיבלו משמעות מיוחדת כאן מול הר הבית וקודש הקודשים. מצד אחד שחררנו בניסי ניסים את ירושלים והר הבית ומצד שני, בגלל חולשתנו, שועלים עדין מהלכים בהר הבית ושלטון הווקף הירדני אוחז במקום המקדש ומבזה אותו.
בדרך חזרה נזכרתי בסיפור, שסיפר לי בחול המועד, ידידי עו’’ד יצחק הומינר, שזכה ללמוד גם הוא אצל הרב צבי יהודה. וכך היה: יום אחד, בערב פסח, כשהגיעו התלמידים לביתו של הרב צבי יהודה להשתתף בשיעור לכבוד חג הגאולה, הופתעו לראות סביב שולחנו של הרב שישה כמרים פרוטסטנטים בגלימות אפורות. הרב ישב בראש השולחן ושוחח איתם ארוכות. השיחה התנהלה בחלקה בשפה הלטינית שהייתה שגורה גם בפי הרב. כשיצאו הכמרים שאלו התלמידים את הרב בתמיהה, מה מחפשים כמרים באוהלה של תורה?
הרב סיפר לתלמידים המשתאים שהכמרים הללו כבר הגיעו אליו לכמה פגישות כדי לשכנע את הרב בכנותם וברצון שלהם להתקרב ולהתחבר לעם ישראל. ‘’הרי אין לנו צלבים ואין לנו צלמים ואין לנו פסל ומסכה’’. הרב השיב להם שיש מניעה גדולה בהתקרבות כזו מכיוון שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח ומכיוון שבתפילות של הפרוטסטנטים בלטינית מופיעה עדין האמונה בשילוש “האב, הבן ורוח הקודש”. הכמרים התפלאו על בקיאותו של הרב ושאלו אותו כיצד הוא יודע כל זאת…
הרב השיב להם מיד בנחרצות ובחיוך רחב, בספק עקיצה ספק קריצה, שאת זה הוא יודע ‘’לא מרוח הקודש’’…
הרב שהיה תלמיד חכם עצום והיה בקיא בכל חלקי התורה וההלכה נחשב למקובל האשכנזי הגדול ביותר בדורו. בד בבד דיבר הרב הרבה שפות והיה בעל ידע כללי רחב מאד בפילוסופיה, במדעים, בתיאולוגיה ועוד.
כשראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, ביקש להקים ממשלת מיעוט שנשענת על חברי כנסת ערביים, הרב צבי יהודה התקומם, נזעק והכריז כי רבין אינו ראש ממשלה וזו אינה ממשלה לגיטימית.
הרב ידע, מה שכולנו ידענו. ממשלת מיעוט כזו תלויה כל כולה בגחמות של ח”כים אנטישמיים, תומכי טרור, ששוללים את זכותנו להתקיים במדינה יהודית ואף חלקם התגלו מאוחר יותר כסוכנים זרים ואחד מהם (שלא אנקוב בשמו) אף ברח מהארץ כשהתגלה פרצופו האמיתי. “אוהבי ישראל” אלו לא יתמכו בשום צעד של הממשלה שמיועד לחיזוק בטחון ישראל ויתנגדו לכל החלטה שמטרתה ביסוס כוח ההתרעה הישראלי מול אויבנו.
מישהו אמר שההיסטוריה חוזרת?
רק סיימנו לומר את ההלל ושירת הים על גאולת מצרים והנה השבוע כבר חל יום השואה, ובשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, נפגעי הטרור ופעולות האיבה, למחרת נחגוג בשמחה עצומה את יום העצמאות. רצף האירועים האלה הם תסריט חיינו הלאומיים והפרטיים.
ראוי שבימים הללו, של הקמת ממשלה, נעמיק להתבונן בהיסטוריה שלנו, כדי ללמוד וליישם לקחים.
יום העצמאות הוא יום שחרורנו משלטון הגויים, יום שבו אנו “חוזרים לעצמיותנו” לאופי הטבעי שלנו (כך הדגיש לי הרב צבי יהודה), חוזרים לעצמאות ולזכות שלנו ללמוד תורה בציבור ובענק. חוזרים לזכות ולחובה שלנו לקיים חברה יהודית בריאה, ערכית, יצירתית ומשגשגת. זוכים לקבץ נידחים של עם הנצח ולדאוג לצביונה היהודי של מדינת ישראל.
יהי רצון שסוף סוף לא נחזור על טעויות, כאן בארץ ישראל, נקבל אחריות, נשים את המחלוקות הפנימיות בצד, נתבונן ונאמין יחד בהשגחה הא-לוקית הניסית שמביאה לדור שלנו את הגאולה. נוקיר ונעריך את ההזדמנות החד-פעמית, שניתנה לנו כפיקדון – לבנות את הבית השלישי כאן בארצנו האהובה, לתפארת מדינת ישראל.
כי ‘’עיני ה’ א-לוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה’’ (דברים י’’א)