יהדות עכשיו

לא מפסיק לצחוק

כשחודש כסלו מגיע כבר מריחים את חג חנוכה המתקרב ובא. חודש זה וחנוכה בפרט מסמלים, בין היתר, את התרבות היהודית. ומה לא מתאים יותר מהומור נקי ומשובח כדי לתאר תרבות יהודית?! היום, במציאות שבה עולם התוכן הוא חלק מחיינו (לטוב ולרע), יוצרי התוכן המתאים לציבור שלנו מועטים. אך כידוע, לפעמים המעט הוא המובחר. איכות ולא כמות. מעטים מול רבים.

יצאנו לשיחה עם אמיר מויאל (35) קומיקאי מקרני שומרון. ההומור הוא חלק בלתי נפרד ממנו, יש לו מופע וקטעים משלו, הוא פעיל ברשתות החברתיות למיניהם וניתן למצוא אותו גם בספרות ובעיתונות. “לא רבים יודעים אבל אני גם עובד בחברת הייטק”, אומר מויאל, “אמנם אני מניח שלא בגלל זה אתה מראיין אותי. בקיצור אני קומיקאי, איש רשת, דוגמן לשעבר ושקרן”.

מאיפה הכול התחיל? היכן ההומור פגש אותך בהתחלה? 

“הכתיבה אצלי (לא בהכרח קומית) היתה קיימת מגיל מאוד צעיר. ההומור הגיע סביב כיתה ד’. אמנם לא מדובר בהומור שאני יצרתי, אלא בהומור שידעתי להעביר מתוך ספר בדיחות. שיננתי את הבדיחות, ושלפתי בעת הצורך. כנראה ידעתי להלביש את הבדיחה בצורה טובה ולהנגיש אותה.

באזור כיתה ח’-ט’ התחלתי כבר לייצר הומור. לא ברמה גבוהה, אלא בדיחות קרש. אבל במובן הלא טוב… אני מניח שאם אראה היום את הבדיחות של אז, זה יביך אותי. אני חושב ששם גיליתי את החוזקה שלי. בעוד שלא הייתי הספורטאי הכי טוב וכדומה, ההומור עזר לי לשמור על מקום לא נמוך בסולם החברתי.לקח לזה זמן להפוך לקריירה אבל זה היה תמיד בצד. בתחילת לימודי התסריטאות החלטתי לעשות ניסוי ולא להיות המצחיק של הכיתה. גם ככה לא הכירו אותי שם. ממש כפיתי על עצמי שלא להצחיק. בפועל, זה החזיק משהו כמו שלושה שבועות. ראינו סרט ופתאום הכול השתחרר. אני זוכר היטב את ההלם של חברי לכיתה שהבינו: ‘בואנה, הוא מצחיק!’. תוך שיעור או שניים החזרתי לעצמי את המעמד, אך זה היה בשביל הכיף”.

כשאמיר היה בגיל 27, עידן ניידיץ (סטנדאפיסט, קומיקאי וכוכב רשת) אסף כמה חבר’ה מהרשת להעלות מופע סטנד-אפ. כל אחד מדבר במשך רבע שעה. אמיר חשב לעצמו שהוא לא איש של במה, ושזה יהיה חד פעמי. הגיע הרגע והוא עלה לבמה, פעם ראשונה מול קהל (חילוני לגמרי). כמובן, הוא השתמש בקלף של הדתי שעושה סטנד-אפ. “זו הייתה חוויה שונה ומלאה באנרגיות, כשירדתי רציתי שוב” סיכם אמיר.
מה מייחד אותך משאר הקומיקאים? 
“אין ספק שהדבר שמייחד אותי ביחס לכלל הקומיקאים זה העובדה שאני מגיע מעולם דתי והסטנד-אפ שלי נקי. זה מצמצם אותי לקבוצה קטנה. לצערי לא מעט קומיקאים, בהופעות שלהם, מן הסתם ידברו על נושאים גסים או לא נעימים לאוזן. בהתחלה שאלו אותי ‘איך אתה סטנדאפיסט אם אתה צריך לספר בדיחות גסות?’. הם לא הבינו שאפשר להיות קומיקאי גם מבלי לרדת למקומות נמוכים. 
אם בעבר הסטנד-אפ היה ‘מכירים את זה ש…’ וכדומה, היום זה קצת שונה. אתה מספר סיפורים מהילדות, מהמקום האישי. לכן הייחודיות שלי למשל היא מהמראה שלי, המאוד שופע שיער במקומות הלא נכונים. כמו כן, אני משתדל שהסטנד-אפ יצריך מהקהל מחשבה, למשל משחק מילים. לפעמים אני מתריע את הקהל על בדיחה שיש בה משחק מילים ושהם לא יצחקו מיד. ובאמת אני מספר את הבדיחה, ויש שקט של 3 שניות עד שצוחקים. בגדול, זה לא תקין בסטנד-אפ אבל אני מספר את זה בשלב שהקהל כבר מחומם”.

עד לפני שבוע סירבתי להופעות זום משום שאתה חייב להופיע כשכולם עם מיקרופונים סגורים. אחרת יהיה רעש. אבל אז כשאתה מספר בדיחה יש שקט. אין ‘איזון חוזר’ כפי שאני קורא לזה

ה’הגבלות’ בדת מהוות קושי לקומיקאי?
“אני לא רוצה להשוות את עצמי למסי (כוכב כדורגל) אבל לדעתי הגדלות של מסי היא בזמנים שבהם הרחבה צפופה. ואין ספק שכאדם דתי הרחבה שלי צפופה ומוגבלת כיוון שאי אפשר לצחוק על הכול. לפעמים מתוך הצפיפות מגיעים המהלכים הכי יפים, מעצם המוגבלות. לעתים רחוקות אתה אומר לעצמך ‘איי, פה הייתה יכולה להיות בדיחה טובה!’. אבל בסה”כ אני שלם עם זה. לפני כ-3 שנים הופעתי בפני קהל חרדל”י וצפונה. סיפרתי שם בדיחה על תימנים. בסיום ההופעה ניגש אלי רב חוזר בתשובה והעיר לי שאסור לצחוק על שום עדה כי זה הכללה ולשון הרע. 

אמרתי לו שאני מבין מה שהוא אומר ולכן אשאל את הרב שלי. 

שאלתי רב והוא ענה לי שאכן הצדק איתי כיוון שבמופע קומי הקהל מביא בחשבון שאתה מקצין ומכליל ואין הוצאת דיבה”.
ההומור אצלך הוא גם חלק מהחיים בבית? 
“לחלוטין כן. החיים שלי בבית הם כמו על במה. כשהופעתי ב”עד כאן” (תכנית סאטירית בערוץ 1) היו אומרים לי ‘אמיר, נגמרה התכנית אתה יכול להפסיק’. אני לא נכנס למצב מסוים, אלא זה מגיע טבעי”.
“לפעמים אני נהנה עם עצמי מבדיחות”, משתף מויאל, “למשל בעבודה בהייטק כשאני יושב עם אנשים חשובים ובאמצע עולה לי בדיחה מאוד מצחיקה ואני לא יכול לספר אותה משום שזה לא מתאים למעמד, אז אני נהנה עם עצמי וצוחק בלב”.
איך עוברת עליך תקופת הקורונה כקומיקאי? 
“עד לפני שבוע סירבתי להופעות זום משום שאתה חייב להופיע כשכולם עם מיקרופונים סגורים. אחרת יהיה רעש. אבל אז כשאתה מספר בדיחה יש שקט. אין ‘איזון חוזר’ כפי שאני קורא לזה. וקשה כשאין את הפידבק מהקהל. לפני שבוע נתתי לזה צ’אנס והאמת שמאז קיבלתי עוד הצעות להופעות ב”ה. זה עדיין לא פשוט ואני מתאים את ההופעה לכך שהיא בזום. זה לא מאה אבל עדיף מכלום”.
כאמור, אמיר שולח זרועות גם לעולם הספרותי והעיתונאי. הוא כותב בין היתר טור קבוע ב”מקום בעולם” ואף זכה להוציא ספרים לאור כמו “חושב בקול” או “במחשבה שניה”. בנוסף, כתב גם ספר ילדים שנקרא “מעשה בתפוח ירוק” המספר על תפוח ירוק שרצה להיות אדום.
“שמעתי שראש ישיבה הקריא אותו לתלמידיו במהלך סעודה שלישית ועשה ממנו משל” אומר אמיר ומתאר איך רעיון הספר הגיע אליו: “הלידה של הספר הזה הייתה באגביות

מוחלטת בערב אחד שהילדים רצו שאקריא להם סיפור. לא היה לי כוח להביא ספר אז המצאתי סיפור. בכלל תכננתי להצחיק אותם. אמרתי ‘פעם היה תפוח ירוק שרצה להיות אדום’ והם צחקו. תוך כדי שאני מספר להם את הסיפור אני מבין שיש כאן משהו טוב. למחרת כתבתי את הסיפור אך לא בהשקעה. אחת לכמה זמן נכנסתי ושיפצתי אך לא משהו רציני. 4-5 שנים לאחר מכן התראיינתי לעיתון וציינתי שיש ספר ילדים שהייתי מאוד שמח להוציא. דברי שיר ראו את הכתבה, פנו אלי והספר יצא”.
מסר לקוראי “גילוי דעת”:
“זה מובן מאליו שצריך לעודד ולצרוך את התוכן הנקי. בסופו של דבר מופע צריך קהל. אי אפשר להתלונן על כך שאין מספיק תוכן ומצד שני לא לעודד אותו. כשיש תוכן כזה – תעודדו. הפידבקים שלכם הם המנוע שלנו ליצור לכם.
כמו כן, אתם צופים במופע של שעה ורבע, ורואים שהתוכן נקי. בלי קללות ובלי הכפשות. אני מאמין שזה אפשרי, ליהנות ממופע שלם של בדיחות מבלי להעליב אף אחד. וזו הבשורה שלנו שאפשר להיות מצחיק לא על חשבון אף אחד ומבלי לעבור על אף איסור. הרי אף בדיחה לא שווה אם מישהו נפגע ממנה לא משנה כמה היא מצחיקה…”
בימים אלה של חודש כסלו, רגע לפני חנוכה, חג האור והגבורה היהודית, מגיפת הקורונה עוד פה ולא ברור מה יהיה עם מופעי התרבות, כולנו חשים צורך עז להשתתף במופעי תרבות והומור, קצת צחוק והומור טוב היו עוזרים לכולנו להרים את המורל. נתפלל בתפילה גדולה שהקורונה תעלם ונחזור לצרוך תרבות יהודית משובחת באולמות גדולים ומלאים ויהיו ימי החנוכה ימי ניסים ורפואה שלמה לכל עם ישראל.
טעימה! קטע הומוריסטי מאמיר:
עוד מעט ייכנס הסגר. למדנו על זה בגן אבא ואמא לחוצים כי הסגר נכנס בשתיים, אפילו שאבא אמר שמקסימום יש עוד 20 דקות של ‘תוספת סגר’ למי שלא הספיק.
ביום האחרון של הגן, אני הייתי אבא של סגר וטליה הייתה אמא של סגר, והגננת סיפרה לנו סיפור יפה על חנה’לה ושמלת הסגר. אם אני זוכר נכון חנה’לה רצתה לעזור לאמא שלה והשמלה התלכלכה, ואז במשך כל הסגר היא הסתובבה עם אותה שמלה מלוכלכת – כי אמא שלה אמרה לה שחבל לכבס, ממילא אף אחד לא רואה.
כשהסגר התחיל, ראיתי עוד אנשים מסתובבים מחוץ לתחום הסגר של אלפיים אמה.
אח שלי שלומד בישיבה, אמר שאסור לחלל סגר ומי שמחלל אותו עייף. או חייב מיטה, משהו כזה.
אבא שלי גם חושב שצריך לשמור את הסגר, אבל הוא פחות קיצוני. בכניסת הסגר, שמעתי אותו מצטט את ר’ גבריאל הברבשי שאמר:
“יותר משישראל שמרו על הסגר, שמר הסגר על ישראל”
בהתחלה לא הבנתי איך זה שיש אנשים שלא שומרים סגר, אבל אבא הסביר לי שאנחנו דתיים והם חיוניים. והחיוניים – לא שומרים סגר.
“ומה לגבי האיש עם הכיפה הסרוגה שם שנוסע לעבודה?” שאלתי כמה ימים אחרי ראש השנה. אבא הסתכל עליי, חייך ואמר: “הוא מהחיונות הדתית. גם להם מותר”.
ביום החמישי של הסגר, התקלקל לנו המזגן. היה חם מאוד, אבל אי אפשר היה לנסוע ולקנות חלקי חילוף. אמא הסתכלה על אבא במבט של “זה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה סגר”, אז אבא קרא לשכן החיוני שלנו, וניסה לרמוז לו שחם בלי מזגן וקרץ.
אבל רגע לפני שהוא הבין, אחי האמצעי, שכבר לא מאמין בקורונה והוריד את המסכה, לקח את המפתחות של האוטו ואמר לאבא שלי “חלאס, אין קורונה, תפסיקו עם השטויות האלה שלכם. מישהו ראה פעם את הקורונה? דיבר איתה? אתם באמת מאמינים שהיא הגיעה מסיני? לא נראה לכם מוזר שרק המדענים רואים את הקורונה ואומרים לכם מה מותר ומה אסור לעשות? ואיפה הקורונה הייתה בשואה?!” ושלא תבינו אותו לא נכון, הוא חושב יש הרבה דברים יפים בקורונה-
אבל אם אנשים רוצים להיות בסגר עם המשפחה, זה צריך להיות מבחירה שלהם ולא מכפייה, ובכלל צריך להפריד את הקורונה מהמדינה.
אבא שלי היה נבוך שהשכן החיוני שלנו רואה שאחי לא שומר סגר ובכלל לא מאמין בקורונה.
אבל ככה זה בציבור החיוני דתי, הרבה חבר’ה הורידו את המסכה. יאמר לזכותם שכשהם מגיעים להורים הם מכבדים ושמים מסכה, אבל אתה ישר רואה שהיא הייתה מקופלת בכיס הרבה זמן.
חלק מהם אומרים שאפשר להאמין בקורונה גם אם לא שומרים על 2 מטר, ושמים מסכה, כי העיקר זה האמונה שבלב.
מה אני יודע, אני רק ילד קטן-
אבל שמעתי את אבא אומר לאמא “אם ישמרו ישראל שני סגרים כהלכתם מיד נגאלים”
הלוואי. סגר שלום!

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

כתיבה וחתימה (טובה)

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מנקים אשליות לפסח

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים…
את המציאות הזאת צריך לשנות

את המציאות הזאת צריך לשנות

ההסכמים הקואליציוניים הולכים ונסגרים, והממשלה צפויה לקום בעוד פחות משבועיים,…
"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון…
״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי…
נשות החיל

נשות החיל

כולנו נחשפנו לתמונת ׳נשות הקואליציה׳, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה…
ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

לרוב, את יהודה ושומרון אנחנו מזכירים בעניין תשתיות לקויות או…
הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

ברחבי העולם וגם כאן בישראל נרשמת התרגשות רבה לקראת מונדיאל…
״רבותיי, יש פה הפקרות״

״רבותיי, יש פה הפקרות״

במוצאי השבת האחרונה אירע פיגוע קשה בחברון שבו נרצח יהודי…
הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

״אללה אסלאם״, ״איום דאעש״, ״היג’רה״, "דאעש: הדור הבא", "וידויים מדאע"ש",…
חלב פרווה אמיתי

חלב פרווה אמיתי

תעשיית המזון בעולם עומדת להשתנות בשנים הקרובות. זו לא שאלה…
אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ״ל, המוכר כ׳רב אברום׳, העמיד…
"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

״הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל…
גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

לקראת ראש השנה אנשים נוהגים לקבל על עצמם החלטות טובות,…
שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…