כשחודש כסלו מגיע כבר מריחים את חג חנוכה המתקרב ובא. חודש זה וחנוכה בפרט מסמלים, בין היתר, את התרבות היהודית. ומה לא מתאים יותר מהומור נקי ומשובח כדי לתאר תרבות יהודית?! היום, במציאות שבה עולם התוכן הוא חלק מחיינו (לטוב ולרע), יוצרי התוכן המתאים לציבור שלנו מועטים. אך כידוע, לפעמים המעט הוא המובחר. איכות ולא כמות. מעטים מול רבים.
יצאנו לשיחה עם אמיר מויאל (35) קומיקאי מקרני שומרון. ההומור הוא חלק בלתי נפרד ממנו, יש לו מופע וקטעים משלו, הוא פעיל ברשתות החברתיות למיניהם וניתן למצוא אותו גם בספרות ובעיתונות. “לא רבים יודעים אבל אני גם עובד בחברת הייטק”, אומר מויאל, “אמנם אני מניח שלא בגלל זה אתה מראיין אותי. בקיצור אני קומיקאי, איש רשת, דוגמן לשעבר ושקרן”.
מאיפה הכול התחיל? היכן ההומור פגש אותך בהתחלה?
“הכתיבה אצלי (לא בהכרח קומית) היתה קיימת מגיל מאוד צעיר. ההומור הגיע סביב כיתה ד’. אמנם לא מדובר בהומור שאני יצרתי, אלא בהומור שידעתי להעביר מתוך ספר בדיחות. שיננתי את הבדיחות, ושלפתי בעת הצורך. כנראה ידעתי להלביש את הבדיחה בצורה טובה ולהנגיש אותה.
באזור כיתה ח’-ט’ התחלתי כבר לייצר הומור. לא ברמה גבוהה, אלא בדיחות קרש. אבל במובן הלא טוב… אני מניח שאם אראה היום את הבדיחות של אז, זה יביך אותי. אני חושב ששם גיליתי את החוזקה שלי. בעוד שלא הייתי הספורטאי הכי טוב וכדומה, ההומור עזר לי לשמור על מקום לא נמוך בסולם החברתי.לקח לזה זמן להפוך לקריירה אבל זה היה תמיד בצד. בתחילת לימודי התסריטאות החלטתי לעשות ניסוי ולא להיות המצחיק של הכיתה. גם ככה לא הכירו אותי שם. ממש כפיתי על עצמי שלא להצחיק. בפועל, זה החזיק משהו כמו שלושה שבועות. ראינו סרט ופתאום הכול השתחרר. אני זוכר היטב את ההלם של חברי לכיתה שהבינו: ‘בואנה, הוא מצחיק!’. תוך שיעור או שניים החזרתי לעצמי את המעמד, אך זה היה בשביל הכיף”.
כשאמיר היה בגיל 27, עידן ניידיץ (סטנדאפיסט, קומיקאי וכוכב רשת) אסף כמה חבר’ה מהרשת להעלות מופע סטנד-אפ. כל אחד מדבר במשך רבע שעה. אמיר חשב לעצמו שהוא לא איש של במה, ושזה יהיה חד פעמי. הגיע הרגע והוא עלה לבמה, פעם ראשונה מול קהל (חילוני לגמרי). כמובן, הוא השתמש בקלף של הדתי שעושה סטנד-אפ. “זו הייתה חוויה שונה ומלאה באנרגיות, כשירדתי רציתי שוב” סיכם אמיר.
מה מייחד אותך משאר הקומיקאים?
“אין ספק שהדבר שמייחד אותי ביחס לכלל הקומיקאים זה העובדה שאני מגיע מעולם דתי והסטנד-אפ שלי נקי. זה מצמצם אותי לקבוצה קטנה. לצערי לא מעט קומיקאים, בהופעות שלהם, מן הסתם ידברו על נושאים גסים או לא נעימים לאוזן. בהתחלה שאלו אותי ‘איך אתה סטנדאפיסט אם אתה צריך לספר בדיחות גסות?’. הם לא הבינו שאפשר להיות קומיקאי גם מבלי לרדת למקומות נמוכים.
אם בעבר הסטנד-אפ היה ‘מכירים את זה ש…’ וכדומה, היום זה קצת שונה. אתה מספר סיפורים מהילדות, מהמקום האישי. לכן הייחודיות שלי למשל היא מהמראה שלי, המאוד שופע שיער במקומות הלא נכונים. כמו כן, אני משתדל שהסטנד-אפ יצריך מהקהל מחשבה, למשל משחק מילים. לפעמים אני מתריע את הקהל על בדיחה שיש בה משחק מילים ושהם לא יצחקו מיד. ובאמת אני מספר את הבדיחה, ויש שקט של 3 שניות עד שצוחקים. בגדול, זה לא תקין בסטנד-אפ אבל אני מספר את זה בשלב שהקהל כבר מחומם”.
עד לפני שבוע סירבתי להופעות זום משום שאתה חייב להופיע כשכולם עם מיקרופונים סגורים. אחרת יהיה רעש. אבל אז כשאתה מספר בדיחה יש שקט. אין ‘איזון חוזר’ כפי שאני קורא לזה
ה’הגבלות’ בדת מהוות קושי לקומיקאי?
“אני לא רוצה להשוות את עצמי למסי (כוכב כדורגל) אבל לדעתי הגדלות של מסי היא בזמנים שבהם הרחבה צפופה. ואין ספק שכאדם דתי הרחבה שלי צפופה ומוגבלת כיוון שאי אפשר לצחוק על הכול. לפעמים מתוך הצפיפות מגיעים המהלכים הכי יפים, מעצם המוגבלות. לעתים רחוקות אתה אומר לעצמך ‘איי, פה הייתה יכולה להיות בדיחה טובה!’. אבל בסה”כ אני שלם עם זה. לפני כ-3 שנים הופעתי בפני קהל חרדל”י וצפונה. סיפרתי שם בדיחה על תימנים. בסיום ההופעה ניגש אלי רב חוזר בתשובה והעיר לי שאסור לצחוק על שום עדה כי זה הכללה ולשון הרע.
אמרתי לו שאני מבין מה שהוא אומר ולכן אשאל את הרב שלי.
שאלתי רב והוא ענה לי שאכן הצדק איתי כיוון שבמופע קומי הקהל מביא בחשבון שאתה מקצין ומכליל ואין הוצאת דיבה”.
ההומור אצלך הוא גם חלק מהחיים בבית?
“לחלוטין כן. החיים שלי בבית הם כמו על במה. כשהופעתי ב”עד כאן” (תכנית סאטירית בערוץ 1) היו אומרים לי ‘אמיר, נגמרה התכנית אתה יכול להפסיק’. אני לא נכנס למצב מסוים, אלא זה מגיע טבעי”.
“לפעמים אני נהנה עם עצמי מבדיחות”, משתף מויאל, “למשל בעבודה בהייטק כשאני יושב עם אנשים חשובים ובאמצע עולה לי בדיחה מאוד מצחיקה ואני לא יכול לספר אותה משום שזה לא מתאים למעמד, אז אני נהנה עם עצמי וצוחק בלב”.
איך עוברת עליך תקופת הקורונה כקומיקאי?
“עד לפני שבוע סירבתי להופעות זום משום שאתה חייב להופיע כשכולם עם מיקרופונים סגורים. אחרת יהיה רעש. אבל אז כשאתה מספר בדיחה יש שקט. אין ‘איזון חוזר’ כפי שאני קורא לזה. וקשה כשאין את הפידבק מהקהל. לפני שבוע נתתי לזה צ’אנס והאמת שמאז קיבלתי עוד הצעות להופעות ב”ה. זה עדיין לא פשוט ואני מתאים את ההופעה לכך שהיא בזום. זה לא מאה אבל עדיף מכלום”.
כאמור, אמיר שולח זרועות גם לעולם הספרותי והעיתונאי. הוא כותב בין היתר טור קבוע ב”מקום בעולם” ואף זכה להוציא ספרים לאור כמו “חושב בקול” או “במחשבה שניה”. בנוסף, כתב גם ספר ילדים שנקרא “מעשה בתפוח ירוק” המספר על תפוח ירוק שרצה להיות אדום.
“שמעתי שראש ישיבה הקריא אותו לתלמידיו במהלך סעודה שלישית ועשה ממנו משל” אומר אמיר ומתאר איך רעיון הספר הגיע אליו: “הלידה של הספר הזה הייתה באגביות
מוחלטת בערב אחד שהילדים רצו שאקריא להם סיפור. לא היה לי כוח להביא ספר אז המצאתי סיפור. בכלל תכננתי להצחיק אותם. אמרתי ‘פעם היה תפוח ירוק שרצה להיות אדום’ והם צחקו. תוך כדי שאני מספר להם את הסיפור אני מבין שיש כאן משהו טוב. למחרת כתבתי את הסיפור אך לא בהשקעה. אחת לכמה זמן נכנסתי ושיפצתי אך לא משהו רציני. 4-5 שנים לאחר מכן התראיינתי לעיתון וציינתי שיש ספר ילדים שהייתי מאוד שמח להוציא. דברי שיר ראו את הכתבה, פנו אלי והספר יצא”.
מסר לקוראי “גילוי דעת”:
“זה מובן מאליו שצריך לעודד ולצרוך את התוכן הנקי. בסופו של דבר מופע צריך קהל. אי אפשר להתלונן על כך שאין מספיק תוכן ומצד שני לא לעודד אותו. כשיש תוכן כזה – תעודדו. הפידבקים שלכם הם המנוע שלנו ליצור לכם.
כמו כן, אתם צופים במופע של שעה ורבע, ורואים שהתוכן נקי. בלי קללות ובלי הכפשות. אני מאמין שזה אפשרי, ליהנות ממופע שלם של בדיחות מבלי להעליב אף אחד. וזו הבשורה שלנו שאפשר להיות מצחיק לא על חשבון אף אחד ומבלי לעבור על אף איסור. הרי אף בדיחה לא שווה אם מישהו נפגע ממנה לא משנה כמה היא מצחיקה…”
בימים אלה של חודש כסלו, רגע לפני חנוכה, חג האור והגבורה היהודית, מגיפת הקורונה עוד פה ולא ברור מה יהיה עם מופעי התרבות, כולנו חשים צורך עז להשתתף במופעי תרבות והומור, קצת צחוק והומור טוב היו עוזרים לכולנו להרים את המורל. נתפלל בתפילה גדולה שהקורונה תעלם ונחזור לצרוך תרבות יהודית משובחת באולמות גדולים ומלאים ויהיו ימי החנוכה ימי ניסים ורפואה שלמה לכל עם ישראל.
טעימה! קטע הומוריסטי מאמיר:
עוד מעט ייכנס הסגר. למדנו על זה בגן אבא ואמא לחוצים כי הסגר נכנס בשתיים, אפילו שאבא אמר שמקסימום יש עוד 20 דקות של ‘תוספת סגר’ למי שלא הספיק.
ביום האחרון של הגן, אני הייתי אבא של סגר וטליה הייתה אמא של סגר, והגננת סיפרה לנו סיפור יפה על חנה’לה ושמלת הסגר. אם אני זוכר נכון חנה’לה רצתה לעזור לאמא שלה והשמלה התלכלכה, ואז במשך כל הסגר היא הסתובבה עם אותה שמלה מלוכלכת – כי אמא שלה אמרה לה שחבל לכבס, ממילא אף אחד לא רואה.
כשהסגר התחיל, ראיתי עוד אנשים מסתובבים מחוץ לתחום הסגר של אלפיים אמה.
אח שלי שלומד בישיבה, אמר שאסור לחלל סגר ומי שמחלל אותו עייף. או חייב מיטה, משהו כזה.
אבא שלי גם חושב שצריך לשמור את הסגר, אבל הוא פחות קיצוני. בכניסת הסגר, שמעתי אותו מצטט את ר’ גבריאל הברבשי שאמר:
“יותר משישראל שמרו על הסגר, שמר הסגר על ישראל”
בהתחלה לא הבנתי איך זה שיש אנשים שלא שומרים סגר, אבל אבא הסביר לי שאנחנו דתיים והם חיוניים. והחיוניים – לא שומרים סגר.
“ומה לגבי האיש עם הכיפה הסרוגה שם שנוסע לעבודה?” שאלתי כמה ימים אחרי ראש השנה. אבא הסתכל עליי, חייך ואמר: “הוא מהחיונות הדתית. גם להם מותר”.
ביום החמישי של הסגר, התקלקל לנו המזגן. היה חם מאוד, אבל אי אפשר היה לנסוע ולקנות חלקי חילוף. אמא הסתכלה על אבא במבט של “זה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה סגר”, אז אבא קרא לשכן החיוני שלנו, וניסה לרמוז לו שחם בלי מזגן וקרץ.
אבל רגע לפני שהוא הבין, אחי האמצעי, שכבר לא מאמין בקורונה והוריד את המסכה, לקח את המפתחות של האוטו ואמר לאבא שלי “חלאס, אין קורונה, תפסיקו עם השטויות האלה שלכם. מישהו ראה פעם את הקורונה? דיבר איתה? אתם באמת מאמינים שהיא הגיעה מסיני? לא נראה לכם מוזר שרק המדענים רואים את הקורונה ואומרים לכם מה מותר ומה אסור לעשות? ואיפה הקורונה הייתה בשואה?!” ושלא תבינו אותו לא נכון, הוא חושב יש הרבה דברים יפים בקורונה-
אבל אם אנשים רוצים להיות בסגר עם המשפחה, זה צריך להיות מבחירה שלהם ולא מכפייה, ובכלל צריך להפריד את הקורונה מהמדינה.
אבא שלי היה נבוך שהשכן החיוני שלנו רואה שאחי לא שומר סגר ובכלל לא מאמין בקורונה.
אבל ככה זה בציבור החיוני דתי, הרבה חבר’ה הורידו את המסכה. יאמר לזכותם שכשהם מגיעים להורים הם מכבדים ושמים מסכה, אבל אתה ישר רואה שהיא הייתה מקופלת בכיס הרבה זמן.
חלק מהם אומרים שאפשר להאמין בקורונה גם אם לא שומרים על 2 מטר, ושמים מסכה, כי העיקר זה האמונה שבלב.
מה אני יודע, אני רק ילד קטן-
אבל שמעתי את אבא אומר לאמא “אם ישמרו ישראל שני סגרים כהלכתם מיד נגאלים”
הלוואי. סגר שלום!
