התורה כותבת: "כי בשדה מצאה, צעקה הנער(ה)… ואין מושיע לה" (דברים כב, כז).
נחשפנו בשבוע האחרון לפרסומים על אירוע של תקיפה מזעזעת ביותר שאני אישית אינני זוכר כדוגמתה. נערה בת 16 חסרת ישע הותקפה והייתה קורבן לבני בליעל במלון באילת!
אין מילים לתאר את גודל הטרגדיה של הנערה וגם אין מילים לתאר את החרפה, הגועל, הבהמיות והרוע של אותם אכזרים. העצור הראשון תיאר ביובש "אנשים המחכים במסדרון המלון לבצע את פשעם". האוזניים לא יכולות אפילו לשמוע זאת והלב רותח מכאב.
שמעתי בתקשורת מפי אחד הסנגורים את המילים: "הכל היה בהסכמה".
ואני שואל:
האם יש סיכוי שנאמין לגנב שטוען שהשוד נעשה בהסכמה?
האם יש סיכוי שנאמין לבריון שכונתי שטוען שהמכות שהרביץ לקורבן נעשו בהסכמה?
האם יש סיכוי שנאמין לרוצח שטוען שהרצח נעשה בהסכמה?
אם כן, מהיכן עזות המצח וחוסר הבושה להגיד מעל במה תקשורתית את השקר הנורא הזה לגבי הפושעים? איך ייתכן שהסנגורים משתמשים באיוולת הזו פעם אחר פעם ואינם מרגישים רעד בכל גופם לשמע השקר הנורא?
לדעתי אסור לקבל את הטיעון הזה בשום מצב של תלונה על תקיפות מסוג זה.
נוסף על החטא הנורא של תקיפת נערה צעירה, מעורפלת חושים וחסרת הגנה, קשה לי ביותר לעכל את האירוע ההמוני שביצעו הפושעים האלה תוך התעלמות שהם הורסים לילדה את החיים.
איך איש מאותם 30 גברים לא חשב ולו לחלקיק שנייה לסגת? כיצד אף אחד לא קם וניסה לשכנע את האחרים ב"תור" שזה מעשה נורא? כיצד אף אחד לא חשב להציל את הילדה האומללה ולהזמין לה סיוע רפואי?
אין לי ספק שהנערה צעקה, לא בשדה אלא בחדר! בין שהצעקה שלה הייתה בגרון ניחר בין שברגש של גועל או בבכי בלתי נשלט.
היא צעקה את נשמתה, ואף אחד מאותם 30 גברים לא שמע!
אינני שופט ואינני יודע מה צריך להיות דינם של הגברים הללו, אך אני יודע בוודאות כי על כולנו, כל החברה בישראל, לעשות חושבים בנוגע לחינוך שלנו עצמנו, של ילדינו ושל הקרובים לנו ולוודא שמקרים כאלו לעולם לא יהיו במחוזותינו.
