01
ביום חמישי שעבר הודיע בית המשפט העליון את פסק דינו בערעור ההגנה במשפט עמירם בן אוליאל. עמירם הואשם ברצח משפחה בכפר דומא שבשומרון באמצעות השלכת בקבוק תבערה לביתם.
הרשעת בן אוליאל הסתמכה, כמעט כולה, על הודאה שמסר בחקירת המשטרה. להודאה זו קדמו יותר משבועיים של עינויים – פשוטם כמשמעם – כשעמירם היה קשור לכיסא, ידיו מאחור, תוך מניעת שינה, הרעבה, ואף מניעת מפגש עם עו"ד – צעד קיצוני ביותר ששמור לבכירים ביותר בארגוני טרור (וגם אז – לא זכור מקרה שבו התארכה המניעה מעבר לימים ספורים), בטרם הופסקה על ידי בית המשפט (או, כפי שקורה בדרך כלל, שהיחידה החוקרת מפסיקה את המניעה עם הגשת עתירה בנושא). אך במקרה שלו – המניעה נותרה על כנה וכל העתירות נגדה נדחו.
הודאת עמירם נתקבלה כראיה על אף היותה סותרת חזיתית את כלל העדויות שנשמעו מפי עדי הראיה המקומיים ועל אף שהיא סותרת את הראיות האובייקטיביות בשטח. בין היתר העדים המקומיים סיפרו על שני אנשים שהגיעו לכפר, אך על פי הודאתו של עמירם הוא פעל לבדו. העדים סיפרו שזורקי הבקבוק הגיעו ברכב, אך עמירם מסר שהגיע ברגל. במקום האירוע נמצאו שתי כתובות גרפיטי, שעל פי עדות מומחה כתב יד של המטה הארצי – אף אחת מהן איננה של עמירם. גם טביעת נעל שנמצאה במקום אינה מתאימה לו. כלומר, כל האינדיקציות מצביעות שההודאה שנמסרה – היא הודאת שווא.
02
הפעלת עינויים או בשפה המשפטית 'לחץ פיסי מתון', כפי המונח שנטבע על ידי ועדת לנדוי בשעתו, הותרה בדין רק במקרה של 'פצצה מתקתקת', כלומר – למניעת פיגוע עתידי. כך למשל כאשר ישנו מחבל שהטמין מטען או חטף בן ערובה, ונדרשת פעולה מיידית על מנת לאתרם. במקרה של בן אוליאל הופעלו עינויים פיסיים כשלא היה כל חשד קונקרטי בנוגע למעשה עתידי, אלא רק לפענוח אירוע מהעבר.
אם כן, כי המדובר על הודאה שאינה חופשית ומרצון; אינה תואמת את העובדות בשטח; ומכל מקום – נגבתה תוך שימוש באמצעים פסולים מהדרג החמור ביותר. כל אחת מהחלופות המנויות לעיל, הייתה אמורה להוביל באופן מיידי לפסילת ההודאה ולזיכוי עמירם.
והינה בית המשפט העליון מאשר את קבילות ההודאה, תוך שמציין שהוא מודע לקשיים הרבים שהיא מעוררת, כשהנימוק המכריע לכך הוא העובדה שעמירם חזר שוב על הודאה זו בשחזור שנערך כ- 18 שעות לאחר מסירת ההודאה בשב"כ, כשהשחזור נערך על ידי משטרת ישראל ולא על ידי השב"כ.
כלומר, אדם מסר הודאה כדי להפסיק עינויים קשים, ההודאה אינה תואמת את הראיות שנאספו, אך היא תקבל הכשר מכוח זאת שהנאשם שב על אותם דברים פחות מיממה לאחר מכן, כשעודו שבור ומיוסר ומן הסתם חושש לשוב לסדנת העינויים. בית המשפט העליון אף התעלם מהעובדה כי נציג צוות החקירה בשב"כ היה נוכח בעצמו בשחזור המשטרתי, כך שעמירם הבין שהוא תחת עיניו הבוחנות.
03
בפסק דין שניתן בשנת 2018 בעניינו של אלישע חייבטוב, נפסלה הודאה של נאשם ברצח שהיו לנגדו ראיות למכביר והוא זוכה מאשמה, רק בשל כך שמדובב משטרתי הציע לו להחליף את עורך דינו ועישן עימו סמים קלים בתא המעצר. זאת, כאשר היה מדובר בעבריין בעל הרשעות קודמות למכביר, שמודע לזכויותיו ולא הייתה כל מניעה שיבקש להפסיק את החקירה ולהתייעץ עם עו"ד.
אין זאת אלא שישנו דין אחד למתיישבים החלוצים ביו"ש, ודין אחר לכלל אזרחי ישראל. ואם המתיישב הוא גם בעל 'גוזמבות' – אין דין ואין דיין כלל, כשהמערכת רשאית להתעמר בו כרצונה. ואכן, משפטנים בכירים רבים הביעו זעזוע קשה מפסק הדין.
מקרה עמירם בן אוליאל הוא עוול הזועק לתיקון. לא רק זועק, אלא מחייב תיקון. אם לא יאפשר בית המשפט העליון דיון נוסף בהרכב שופטים מורחב – תיוותר משימה זו, שאינה קלה כלל ועיקר, לנבחרי הציבור החרוצים שלנו. אך להותיר העוול על כנו – אסור בשום פנים ואופן.
