אורי שכטר

להיות מאוזן

אורי שכטר

ואז אמרה בחצי צעקה: “מה זו הענווה הזאת? מה זו השפלות הזאת? יש לך משהו להגיד לעולם, תגיד אותו בצורה ברורה, בבטחון עם הפנים כלפי מעלה עניתי: “תודה רבה על הביקורת, החשובה” ונכנסתי לרכב.

לפני כמה שנים העברתי הרצאה בבית ספר בצפון הארץ. לאחר ההרצאה הזמין אותי הרכז החברתי בבית הספר להרצאה נוספת בערב ההורים של בית הספר שהתקיים כחודש לאחר ההרצאה הראשונה שלי. לאחר ערב ההורים הזמין אותי המנהל להעביר הרצאה ביום העיון של צוות המורים של בית הספר.
מכיוון שהוזמנתי בפעם השלישית לאותו מקום הגעתי להרצאה הזאת מלא בגאווה. בד”כ אני מתבל את ההרצאות שלי בהרבה סיפורים מרגשים ומחזקים על עם ישראל. תוך כדי ההרצאה הרגשתי שהפעם אני קצת חורג ממנהגי ומתחיל לספר יותר מדי סיפורים על עצמי, עפתי על עצמי.
ממש לפני סוף ההרצאה קם אחד מאנשי הצוות והתחיל לצעוק עלי:  “אתה לא מתבייש? מה זה אני, אני, אני. כולך מלא בעצמך אתה פשוט גאוותן”. באולם השתרר שקט מתוח שהיה אפשר לחתוך אותו בסכין.

בלית ברירה המשכתי את ההרצאה כשגולה גדולה נמצאת לי בקצה הגרון. בסיום ההרצאה סיימתי בכמה מילות סיכום, קיפלתי את הציוד שלי והתחלתי ללכת במהירות לכיוון רכבי. בדרך לרכב ניגשו אלי מנהל בית הספר וכמה מורים ואמרו לי: “ההרצאה שלך הייתה מצוינת, אל תתרגש מהמורה הזה שצעק, יש לו בעיות קשות בבית וכנראה בגללם הוא התפרץ עליך”.
אמרתי להם: “חשוב שלא נתבלבל, אתם יצר הרע והוא השליח של בורא עולם”.
נכנסתי לרכבי ופרצתי בבכי. לאחר כמה דקות התחלתי גם לצחוק ובעיקר לא כל כך ידעתי איך ומה אני עושה עם המסר שבורא עולם שלח לי בצורה כל כך ברורה, חדה וכואבת. במשך הנסיעה הארוכה הביתה, הבנתי שאני צריך לעבוד באופן רציני ויסודי על הגאווה והכבוד שלי. קיבלתי על עצמי מאותו רגע להרצות בענווה.
וכך אכן קרה, המשכתי להרצות באותו החודש לא מעט הרצאות ואת כולם עשיתי בענווה מוגזמת, אפשר לומר אפילו בשפלות. הרצאתי למאות מורות במכללה למורות, בסוף ההרצאה ניגשו אלי כמה מורות להודות לי על ההרצאה ואני קיפלתי את הדברים שלי וממש ברחתי מהמקום.
לאחר חודש מאותו אירוע בצפון הוזמנתי להרצות בישוב בדרום הארץ. להרצאה הגיעו בעיקר אנשים מבוגרים, ובחורה אחת בקפוצ’ון על הראש שישבה בקצה האולם, ולכאורה ההרצאה ממש לא עניינה אותה.
כשסיימתי את ההרצאה ניגשה אלי הבחורה בקפוצ’ון ושאלה: “אני יכולה ללוות אותך לרכב?”
עניתי: “בשמחה”.
תוך כדי ההליכה לכיוון הרכב היא סיפרה לי: “עברתי חיים מאוד קשים שכללו פגיעות קשות ושימוש בסמים מסוגים שונים, קלים וקשים”. ואז הוסיפה ואמרה: “רציתי להגיד לך שנגעת בי בלב בהרצאה שלך, ממש הפכת אותי, רציתי להגיד לך תודה רבה”.
“ אני יכולה גם לתת לך ביקורת בונה?”
עניתי לה: “בוודאי”
ואז אמרה בחצי צעקה: “מה זו הענווה הזאת? מה זו השפלות הזאת? יש לך משהו להגיד לעולם, תגיד אותו בצורה ברורה, בבטחון עם הפנים כלפי מעלה”.
עניתי: “תודה רבה על הביקורת, החשובה” ונכנסתי לרכב.
במהלך הנסיעה חשבתי לעצמי שגם היא היתה שליחה של בורא עולם, כמו המורה בצפון הארץ. אני צריך להקשיב לשני השליחים שנשלחו אלי ולהיות מאוזן בחיים לא בגאווה וגם לא בשפלות.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות

סולם לעולים בלבד

האישה מורגלת בספירות. היא סופרת את שבועות ההיריון, היא סופרת את ימי הטהרה, היא סופרת. הספירה מעניקה ממד

חומש הדרך

עולמנו מחולק לשתי רשויות עיקריות: החיים "בבית" והחיים "בדרך". הבית בדרך כלל מקנה לנו עוגן, שקט ובטחון. בדרך

בין תוכן לאוירה

פעם ערכתי הופעה-הרצאה על שירים מולחנים של הרב קוק במושבה “זכרון יעקב”, בג’ אלול (יום פטירתו). באו גם

חשיבות לימוד התורה

שאלה: למה לימוד תורה כל כך חשוב?! כיבוד הורים, גמילות חסדים, השראת שלום בעולם, עזרה לחלשים… אבל בסוף

הרב ישראל גליקמן

הרב ישראל גליקמן

ההתחלה“מאז שאני זוכר את עצמי היה לי חלום לעזור לעמ”י ולחבר בין חלקי העם דרך תפקידים משמעותיים. בדיעבד

ירידה ועלייה משול הדרך

לעיתים קורה שאנו מוצאים את עצמנו בשול הדרך. לפעמים זה מרצוננו, שעה שעצרנו להעלות או להוריד נוסע, או

שמו מקומו ומעשיו

המשנה במסכת פאה פרק ז משנה א’ אומרת: "כל זית שיש לו שם בשדה, אפילו כזית הנטופה בשעתו,

שיעור מבחן

השבוע סיימתי שיחה עם חבר שניסה להתקבל לבית ספר נחשב בצפון. היום בשמונה וחצי בבוקר התבקש להעביר שם

לב יהודי בשביל ישראל

לפני כחודש טיילנו כמה חברים על שביל ישראל באזור הכרמל. בלילה ישנו ב”עין הוד” אצל מלאכית השביל יעל

אין לי כותל אחר

1.שבת ערב יום ירושלים, היום הגדול בו שוחררה ואוחדה העיר, שבת שמסיימים בה ספר ויקרא ומברכים את חודש

גוי קדוש

כאשר מסתכלים על ירון אברהם, בן 43, נשוי ואב לשתי בנות, לא ניתן לנחש מהו המסע שעבר ושהוא

פחד ואובדן ריבונות

בתור אמא לארבעה ילדים אנחנו גרים 12 שנים בעיר לוד, אוהבים את העיר הזו ומאמינים בה. חשוב לנו

ימינה – בלוף הסוף

1. נכון לכתיבת שורות אלה, כמו שנהוג לומר, לא ידוע מה יילד יום. כלומר עדיין לא ידוע האם

מתחברים לשורשים

מקרוב ומרחוק, מהארץ ומחו”ל מגיעים בני המשפחה לבית הכנסת אברהם אבינו בחברון. כל בני המשפחה המורחבת באים לראות את

חייבים חשיבה מחודשת

יש עדיין קיטוב, זה ברור. לא הגענו עדיין לגאולה, אבל אנחנו בתהליך שנמשך כבר במשך מאה שנה, של

גלילה למעלה