01
ביום שישי האחרון זכינו בהתרגשות רבה שבננו, נתיב, זכה להניח תפילין כהכנה לבר המצווה שלו בעוד כחודש. דיברתי איתו לפני ההנחה על משמעות התפילין, על המסורת של הנחת התפילין בעם ישראל, ועל כמה עם ישראל מחובר לתפילין.
בימים האלו שלפני חג השבועות יצאתי עם נתיב לשלושה ימי טיול של אבא ובן בצפון הארץ. שלושה ימים שבהם נהנה ונתחבר יחד בעזרת ה׳ אחד לשני. מעבר לחיבור האישי חשוב לי שנתיב ייפגש עם עם ישראל על גווניו השונים ויתחבר אליהם.
בעזרת ה׳ הוא ייפגש עם חבר מסורתי מבית שאן ועם חבר נוסף מושבניק מיסוד המעלה, עם אחי שגר בקריית שמונה ומשמש רב בישיבת ההסדר שבמקום, עם חבר שגר בספסופא ובעל מסעדה בצפת, עם חבר ראש ישיבה באור הגנוז, ועם עוד חברים נוספים ומיוחדים…
הוא ייפגש גם עם חבר קיבוצ׳ניק מאחד הקיבוצים בצפון שהיה חייל שלי. לא אשכח איך באחד התרגילים בצפון, לאחר לילה שלם של תרגיל, ירדתי להתפלל שחרית בציון קברו של ר' שמעון בר יוחאי. שמתי לב פתאום שהחייל הזה יורד אחריי. לפני שנכנסנו לציון הוא הוציא כיפה מקופלת ממכנסי הדגמ"ח שלו, ואז הוא נכנס, התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל. הסתכלתי עליו בהלם מוחלט, לא רק על הסטראוטיפ שהתפוצץ לי מול הפנים, אלא גם על הדרך שבה הוא הניח תפילין והתפלל. כשסיים הוא חזר בשקט ובלי פוזות לג'יפ.
זו הייתה אחת הסיטואציות שבהן הבנתי שאלוקים והיהדות לא שייכים לשום מגזר ולשום קבוצה באופן בלעדי, הם שייכים לכל עם ישראל בצורה שווה.
02
ומכיוון שהזכרתי את החבר הקיבוצ׳ניק שהניח תפילין, אוסיף סיפור נוסף שאולי הזכרתי כבר בעבר, אבל הוא שווה פעם נוספת:
בערב שבת אחת יצאתי מהבית לחצר וראיתי את אבישי, יהודי כבן 65 ממושב 'תלמי יחיאל' שלא מוגדר דתי. אבישי היה אחראי שנים רבות על ההדברה אצלנו בראש צורים. נכנסתי לביתי והבאתי לו כוס מיץ רימונים קר. אבישי שאל אותי אם אני זוכר שהוא סיפר לי שלפני כמה שנים הביא את אימו לגור בביתו. השבתי לו בחיוב ואז הוא סיפר לי סיפור מדהים.
לאימו היו שמונה נכדים ושמונה נכדות. אף על פי שאימו לא הייתה דתייה, היא החליטה שלכל נכד שמגיע לגיל בר מצווה היא קונה תפילין. היא הספיקה לקנות לשבעה נכדים, רק לנכד אחד שהיה הבן של אחיו שגר בקיבוץ שניר שבצפון הארץ, קיבוץ של תנועת השומר הצעיר, היא לא הספיקה. הנכד היה בן 11 כשאימו של אבישי נפטרה.
הסבתא, ברוב חוכמתה, לפני שעזבה את עולמנו השאירה לאבישי מעטפה ובה היה סכום של 500$. היא אמרה לאבישי שבסכום הזה יקנה תפילין ליוני הנכד משניר כשיגיע לגיל מצוות, בתנאי שיוני ירצה בלב שלם. אם לא ירצה היא ביקשה שיתרום את הכסף לעמותת יד שרה.
כשיוני הגיע לגיל מצוות ניגש אבישי לאחיו שגר בשניר וסיפר לו שאימם השאירה כסף לקניית תפילין לבנו, יוני. האח אמר שלדעתו יוני לא ירצה תפילין והסביר שזה לא כל כך מעניין אותו, ובכלל את בר המצווה הם חוגגים בנסיעה משותפת שלהם לחו"ל. אבישי שאל האם הוא יכול לשאול את יוני בעצמו מה דעתו על הרעיון.
אבישי ניגש ליוני וסיפר לו שסבתא השאירה לו כסף לקניית תפילין. יוני אמר שהוא מאוד ישמח שיהיו לו תפילין והוא גם רוצה לעלות לתורה בבר המצווה שלו. אבישי קנה לו תפילין וערך טקס גדול ומכובד לכל המשפחה לרגל בר המצווה, ואף הגדיל לעשות ועשה שבת בר מצווה בתלמי יחיאל ויוני עלה לתורה ואף קרא את ההפטרה.
הסיפור לא הגיע לסיומו: אבישי סיפר שלפני כמה חודשים שימש כסנדק בברית של נכדו ולברית הגיעה כל המשפחה מקרוב ומרחוק. וכמו שנהוג בקהילות ישראל כולם עמדו בתור לקבל ברכה מהסנדק. גם יוני, האחיין מקיבוץ שניר, עמד בתור וכשהגיע תורו הוא אמר לאבישי את המשפט הבא: "דוד, תדע לך שבכל יום סבתא רוקדת ושמחה בשמיים". אבישי הסתכל עליו ושאל אותו מאיפה הוא יודע. ויוני ענה: "אני לומד בבית הספר 'הר וגיא' בקיבוץ דפנה ובכל הפסקת עשר אנחנו מתכנסים שבעה חברים מהמחזור שלי במקלט, מניחים תפילין ומתפללים. אז אני בטוח שסבתא מסתכלת מלמעלה, שמחה ורוקדת". אבישי הסתכל עליו בעיניים דומעות ואמר לו: "כן, גם אני בטוח בזה". ■
02
אסיים בסיפור נוסף על מישהו שהתחיל מלמטה…לפני כמה שנים העברתי שיחה במכינה קדם צבאית בדרום. אחד מהחניכים ניגש אליי בסוף השיחה ושאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לקרבי. הסברתי לו, אבל בתוכי חשבתי לעצמי שאין לו שום סיכוי, גם בגלל הרקע המשפחתי המאוד מורכב שממנו הגיע, וגם כי היה נראה קטן וחלש.
לאחר תקופה קיבלתי טלפון מהבחור והוא סיפר לי שהוא התגייס לפני מספר חודשים וביקש להגיע לקרבי. בגלל הרקע המורכב שממנו הגיע, הצבא שלח אותו לארבעה חודשים להיות עובד רס"ר בחיל האוויר, לבדוק האם מבחינה משמעתית הוא מסוגל לשרת כקרבי. בהמשך החזירו אותו לבסיס קליטה ומיון, והעבירו אותו להיות לוחם בחטיבת הנח"ל.
באותו שלב הוא היה צריך את עזרתי בתור סמח"ט הנח"ל במילואים. מכיוון שהוא יוצא רק אחרי הצהריים מהבקו"ם הוא יפספס את הגיבוש לסיירת. אמרתי לו שאשתדל, ושוב בתוכי חשבתי לעצמי: לא ייאמן שהקטן הזה עם החבילה שהוא סוחב איתו התקבל לקרבי, עכשיו הוא עוד רוצה להגיע לסיירת? למרות זאת התקשרתי למפקד בסיס הטירונים של הנח"ל, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שייתן לו סיכוי.
שנה וכמה חודשים לאחר מכן אשתי סיפרה לי שיש חייל בודד חדש ושהוא מתארח אצלנו לארוחת שישי בערב. כשיצאתי מתפילת ערב שבת חיפשתי בעיניי את החייל, ופתאום ראיתי אותו, את החייל מהנח"ל שביקש את עזרתי. מדהים, הוא היה החייל הבודד שהגיע אלינו.
בדרך מבית הכנסת לביתנו שאלתי אותו מה נסגר איתו בסוף? הוא סיפר לי בענווה שקיבלו אותו לסיירת ואף סיים כמצטיין מסלול. שאלתי אותו "הגיבוש לא היה קשה לך"? והוא ענה: "היה ממש קל, כל יום מאז שהייתי ילד קטן התאמנתי קצת בגיבוש, הייתי ראשון בכל התחומים".
כיום הבן אדם נשוי ויש לו שני ילדים, הוא לומד הנדסה בהצלחה, וכל זה למרות שהתחיל מלמטה.■
