01
בפרשת תולדות אנו נפגשים עם הפלישתים שיושבים בסביבות גרר (אזור עזה של היום). הפלישתים, שמוצאם מהאי כפתור שבים התיכון, פולשים לארץ לא להם ומתיישבים בערי החוף הדרומיות. התכונה המאפיינת אותם על פי חז"ל היא ציניות (עבודה זרה יח: "פלישתים ליצנים הם"). הפלישתים הם פולשים ומפולשים (מפולש היינו פתוח מכל צדדיו) – תרבות ללא גבולות ומעצורים.
02
במה רואים הפלישתים את תפקידם? בסתימת הבארות שחפרו אברהם ויצחק. כאשר אדם מלא בתחושת סתמיות וריקנות בחיים הוא סותם בציניות בארות שחפרו אחרים, ומונע גם מעצמו מים חיים. הם רואים את ההצלחה של יצחק ומקנאים. הרד"ק מסביר שהפלשתים אמרו ליצחק "גם לך גם לנו לא יהיה". או בלשונו של הרש"ר הירש "סתמו את הבארות בשמחה לאיד".
03
וכך, מתגלה עוד מאפיין של הפלישתים: הם נלחמים בלאומיות של עם ישראל. הפלישתים יכולים לסבול איכשהו שהיהודים חיים באופן מבודד, מושפלים ומדוכאים; אולם כאשר היהודים הופכים לאומה חזקה עם כלי מגן – הקנאה מוציא אותם מדעתם: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל יג, יט).
04
הערבים, המכנים עצמם פלשתינאים על שם הפלישתים הקדומים (למרות שכמובן אין בינם לבין הפלשתים שום קשר גנטי) מתמחים בסתימת בארות. הם יחריבו את חבל גרר – גוש קטיף – ויהפכו חקלאות פורחת לשממה. יביטו בהצלחה של מדינת ישראל ויוריקו מקנאה; הם עוד יסבירו בציניות שזה "מאבק נגד הכיבוש".
05
מול הפלישתים ניצב יצחק. הפלישתים מנסים לקחת את "אחותו", סותמים את הבארות ללא סיבה. ואז, בציניות מדהימה, אבימלך מלך פלישתים ופיכול שר צבאו מספרים לו ש"עשינו עימך רק טוב". יצחק לא מתרגש מהם אלא חופר שוב את הבארות. הוא מתגבר ומקים מחדש את כל הישובים שהוחרבו בסתמיות.
06
לא פשוט לחפור בארות שסתמום פלישתים. בפעמים הראשונות הוא לא מצליח ולכן הוא קורא לבארות עשק ושטנה; בפעם השלישית הוא מצליח וקורא לבאר רחובות, מלשון הרחבת החיים – "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
07
פרשת תולדות התקבלה כשבת גוש קטיף. חבל ארץ פורח באזור גרר המקראית שהוחרב בסתמיות ובציניות. את החשבון הלאומי שילמנו כולנו בשמחת תורה תשפ"ד. את החשבון האישי נעשה בכך שננקה את עצמנו מן העשוויות ומן הפלישתיות. נחפור שוב את הבארות, נקרא להם בשמות שקראו להם אבותינו. עוד נשוב לגוש קטיף; עוד ירחיב ה' לנו; עוד נמצא באר מים חיים. ■
