נכנסנו אל חודש אלול – חודש שמאפשר לנו לעצור, להביט פנימה ולהתכונן לראש השנה. בדרך כלל אנחנו חושבים על חיזוק הקשר שבין אדם למקום: יותר תפילות, יותר מצוות, יותר לימוד תורה. אבל לא פחות – ואולי אף יותר – חשוב לבדוק איך אנחנו מחזקים את המצוות שבין אדם לחברו.
לשם המחשה, אני רוצה לשתף בסיפור מיוחד שקיבלתי במוצאי שבת האחרון.
ÒÈÙ¯ ÚÏ ˙ÙÈÏÈÔ ˘‰˙ÚηÂ
לפני חודשים ספורים חגגנו בר מצווה לבן השלישי שלנו. כיוון שרציתי שהתפילין ייכתבו על ידי סופר סת"ם מסוים – ירא שמיים ומדקדק במצוות – הזמנתי אותן שנתיים מראש. הבן היה אמור להתחיל להניח תפילין בכ"ב אייר תשפ"ה, ולכן ביקשתי שהן יהיו מוכנות כבר מראש חודש אדר.
אבל אז התחילו העיכובים. תחילה תירוצים הקשורים לבריאות ולאירועים משפחתיים, אחר כך הבטחות חדשות שנדחו שוב ושוב. הסופר לא ענה לשיחות, ולעיתים אף סינן אותי. לא הצלחתי להבין איך אדם כזה – מסודר, מדקדק ומלא מידות טובות – לא עומד בזמנים.
באותם ימים נזכרתי בספרו של הרב ראובן פריימן, "להקשיב לחיים", שבו הוא כותב שכל עיכוב בחיים הוא שיחה מאלוקים – סימן שעלינו לתקן משהו בתוכנו. התחלתי להתפלל לקב"ה שיאיר את עיני ויראה לי מה עליי לתקן.
לאחר ימים של מחשבה נזכרתי בסיפור מהעבר. כשהייתי בישיבת הסדר למדתי הלכות סת"ם ואף עברתי קורס כתיבה. בהמשך, כאשר רציתי להניח תפילין של ר"ת, פניתי לסופר שכתב לי את התפילין הראשונות – סופר מבוגר ומוערך.
שנים אחר כך, כשהבן הבכור שלי הגיע לגיל בר מצווה, רציתי שגם הוא יזכה לתפילין שיכתוב אותו סופר. אבל גיסי, שמבין רבות בתחום, יעץ לי לבדוק האם הכתב שלו נשאר ברמה גבוהה. נסענו יחד אליו, פגשנו אותו, ואף צילמתי את הכתב כדי להתייעץ עם גיסי. התשובה שקיבלתי הייתה ברורה: הכתב כבר לא מהודר.
נאלצתי להתקשר לסופר ולהסביר לו בעדינות שאני מחפש משהו אחר. זו הייתה שיחה קשה מאוד – הרגשתי שאני פוגע באדם שזה כל עולמו.
שנתיים לאחר מכן הוא התקשר אליי מיוזמתו ואמר: "אני רוצה להודות לך. בעקבות הדברים שאמרת, הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לכתוב". רק לאחר חודשים אחדים נודע לי שהוא חלה ונפטר. הבנתי שהוא התקשר אליי מתוך רצון "לנקות שולחן", אולי כדי שאבקש סליחה.
נשארתי עם תחושת מועקה – האם באמת ביקשתי סליחה מכל הלב? האם לא פגעתי בו מעבר למה שהתכוונתי?
כשניסיתי להבין מדוע התפילין של בני השלישי מתעכבות כל כך, התחוור לי: ייתכן שזו נקודה שדורשת תיקון. החלטתי שאני חייב לעלות לקברו של הסופר, להביא איתי מניין אנשים, ולבקש סליחה.
והנה – באותו יום עצמו, שלוש שעות לאחר שהחלטתי על כך – אני מקבל טלפון מהסופר האחר: "אני מתחיל לכתוב לך את הפרשיות. הקדמתי אותך לפני מישהו אחר, כי הבנתי כמה זה חשוב לך".
הרגשתי שזו דרישת שלום ישירה מהקב"ה.
כעבור שבוע כבר עמדנו בבית העלמין, מניין אנשים, וביקשתי סליחה על מה שהיה.
באותם ימים נזכרתי בעוד נקודה: בתחילת השנה קניתי לבני תפידנית. לאחר כמה חודשים חויבתי בסכום באשראי, לא זיהיתי במה מדובר וביטלתי את העסקה. רק אחר כך נזכרתי שמדובר בתפידנית. ניסיתי שוב ושוב לחייב את עצמי מחדש, אך זה לא הסתדר.
יום שלישי אחד החלטתי לסגור את הסיפור ולא לעזוב את חברת האשראי עד שהחיוב יתבצע. בשעה 11:00 בבוקר ההליך הסתיים והכסף חויב שוב. בשעה 12:00 – טלפון מהסופר: "התפילין מוכנות. אני מביא אותן היום".
חודש אלול מזכיר לנו שהעבודה שלנו אינה מסתכמת במצוות שבין אדם למקום – תפילות, תפילין, לימוד. לא פחות חשוב – לפנות מקום בלב, לבקש סליחה, לתקן עוולות, להשיב חובות, לנקות שולחנות.
לפעמים, רק אחרי שאנחנו מתקנים את הקשרים עם הזולת – השערים נפתחים גם כלפי שמיים.
ולסיום אני זוכר חבר מראש צורים שלפני מספר שנים נפטר מסרטן.
בתרופה האחרונה לפני פטירתו הוא לקח מישהו שהוביל אותו בכסא גלגלים בין הבתים של ראש צורים והוא פשוט "ניקה את השולחן" למי שהיה חייב סכום כסף אפילו קטן הוא החזיר את החוב .
גם הוא עבר אצל אנשים שאולי פגע בהם בעבר וביקש את סליחתם.
אני ולא רק אני הסתכלנו על המעשה האצילי והמיוחד הזה וחשבתי לעצמי שלא צריך לחכות ליום המיתה כדי לנרות את השולחן שלנו… ■
Ori88533@gmail.com
