גליון 511

מיומנה של מטפלת

לסדום היינו, לעמורה דמינו

ענת גופשטיין

ענת גופשטיין

פסיכותרפיסטית ומנחת הורים

איך מעוררים את מערכות הרווחה והמשטרה ודורשים צדק, ולו טיפה ממנו. קשה לתאר במילים את התסכול ואת הזעם. המילים האחרונות שלי, שסיכמו את השיחה היו "הרצחת וגם ירשת?!". יש כאן סימן שאלה וסימן קריאה, יכולתי לשים עשרה סימנים מכל סוג, ועדיין זה לא היה מצליח לבטא את הכאב.

צלצול מהנייד. "ענת, הערבי עוד פעם תקף אותי!". הוא התקשר אליי והתחיל לספר בבכי קורע לב את מה שעבר כעת. הוא טייל עם הכלב ליד הבית וראה את הגרושה שלו שבאה לקראתו עם ילדיו, ילדים שלא ראה כבר כמה חודשים.
הילדים כל כך שמחו לקראתו וקראו "אבא, אבא". הם קראו לו, והוא כל כך התרגש, הגעגוע הציף אותו. הוא התקרב לחבק את הילדה שלו. "היא לא הבת שלך", צרח עליו 'בן הזוג' של גרושתו, והחל לתקוף אותו באלימות קשה. אין זו הפעם הראשונה בה הוא תוקף אותו. בית המשפט כבר הרשיע אותו והוא ישב שנה בכלא על תקיפה. זאת, מלבד עוד עשר שנים בהם ישב על עבירות נוספות. אבי הילדים עדיין לא התאושש מהתקיפה הקודמת, אז הוא נאלץ לעזוב את עבודתו עקב הפציעה וכל מה שנלווה אליה. והנה כעת, הערבי השתחרר רק לפני מספר חודשים, וכבר הוא תוקף אותו שוב.
שעה לפני כן, שוחחנו בשיחת ועידה ביחד עם אלי כהן, עורך הדין שלנו. מנסים לחשוב כיצד מתמודדים מול עבריין מסוכן שמגדל לו את הילדים. איך מפסיקים את הניכור ההורי, ומביאים לכך שאבא יוכל לראות את ילדיו.
איך מעוררים את מערכות הרווחה והמשטרה ודורשים צדק, ולו טיפה ממנו. קשה לתאר במילים את התסכול ואת הזעם. המילים האחרונות שלי, שסיכמו את השיחה היו "הרצחת וגם ירשת?!". יש כאן סימן שאלה וסימן קריאה, יכולתי לשים עשרה סימנים מכל סוג, ועדיין זה לא היה מצליח לבטא את הכאב.
עודי נסערת, וכבר הוא מתקשר אלי מהאמבולנס, ומספר לי על תקיפה נוספת. הוא הובהל לבית החולים, נזקק לכמה תפרים בראש, וגם עבר ניתוח ביום למחרת. כשהשתחרר מבית החולים, למרבה הפלא – ואולי לא באמץ למרבה הפלא – הוא נחקר תחת אזהרה במשטרה! האשימו אותו והטיחו בפניו – מדוע העז להגן על עצמו?! הם ציפו שיתנהג כנוצרי ויגיש את הלחי השנייה.
"אני רואה שהחזרת לו מכות", אמרה לו החוקרת, ו'פסקה' שהייתה זו 'מריבה הדדית'. לא תקיפה אכזרית של תוקף נגד קורבן, אלא 'מריבה הדדית'. בית המשפט, שהרשיע אותו בעבר והוציא לתוקף צווי הרחקה – פסק לשחרר את התוקף.
הכאב הפיזי קיים, אך הוא אינו כואב כמו הכאב הנפשי.
ועל הכל עולה תחושת חוסר האונים מול אזלת ידה של מערכת אכיפת החוק. "יום אחד הוא ירצח אותי", הוא אמר לי. כמו שאמרתי קודם – "הרצחת וגם ירשת".
כבר נגמרו המילים, אין בכוחן להביע את מה שבאמת מתחולל. קשה לראות את העוול, את חוסר הצדק ואת עיוות המוסר.
לסדום היינו, לעמורה דמינו. עד מתי?!

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה