מכוח סלסלת ביכורי פירות…
סיפר לי בן משפחה של רעייתי, ר׳ יצחק שרגא שטיינברג ממנצ׳סטר: ׳סבא של אשתך, ר׳ יצחק גלוק, נהג לפני המלחמה לנסוע לאדמו״רים להתייעץ ולהתברך מפיהם. הוא היה נוסע לר׳ ישעיהל׳ה מקרסטיר. אחריו נסע לבנו של ה״דברי חיים״ מצאנז – ר׳ שלום אליעזר, האדמו״ר מרצפרד הי״ד. פעם הוא סיפר שהייתה לו טחנת קמח עם שותף נכרי, שהיה לא ישר, מציק ואלים, ולא הייתה לו אפשרות להיפרד ממנו. הוא נסע להתייעץ עם הרבי, שאמר לו שיחזור לביתו והכל יהיה בסדר. כשחזר, ראה שהשותף כבר אינו בין החיים…
פעם נסע אל הרבי עם אחותו הקטנה ליבע, ורצה להביא לרבי ממון פ״נ כמקובל, אבל לא השיגה ידו. כתחליף הוא קטף פירות, כנראה אגסים, מעץ שהיה להם בחצר, והכין סלסלת פירות יפה עבור הרבי. כשעזבו, אמר לו הרבי, כברכה עבור הפירות, – ״שיהיו לכם הרבה פירות״. כלומר, בירכם בצאצאים רבים. בניסים גדולים הוא שרד את השואה, תוך הקפדה על דקדוקי מצוות גם בזמנים קשים. אחרי השואה הוא חזר להונגריה. וגילה שרכושו הולאם ע״י הקומוניסטים, רק בתשי״ז הצליח לברוח מהונגריה לאנגליה. הוא אכן זכה לצאצאים רבים.
אחותו עוד נסעה לרבי לבדה כמה פעמים. לפני השואה ביקשה ממנו ברכה ועצה לשידוך. להפתעתה, הוא אמר לה – ׳הרי את צעירה מדי, לא כדאי להתחתן עכשיו.׳ רק אחרי השואה הבינה את עצתו, כי אילו נישאה הייתה נרצחת כשאר האמהות לילדים קטנים. למעשה היא נישאה בגיל 28-29.
באחת מנסיעותיה לר׳ שלום אליעזר, החצר הייתה מלאה גברים, והיא לא הצליחה להיכנס אל האדמו״ר. היא נכנסה לרבנית, שהייתה עיוורת, או כבדת ראיה מאד, והרבנית ניחמה אותה ואמרה לה: ׳אבל את תאריכי ימים!׳ הרבי וגם הרבנית נרצחו בשואה. היא ניצלה, נישאה אחרי השואה ונסעה לארה״ב.
והוא, רק בשנת תשכ״ה, אחרי שהצליח לחסוך מעט ממון, יכול היה להרשות לעצמו לנסוע לבקר אותה בארה״ב. אחרי כ-20 שנה שבהן הוא לא ראה את אחותו, הוא הגיע לביתה בהתרגשות רבה, וכשנכנס וראה את צאצאיה הרבים כ״י, אמר: ״אלה הפירות שלי״… דהיינו – זו התגשמות הברכה שניתנה בזכות הפירות שנתתי בזמנו לרבי.׳
אני לא הספקתי לפוגשו, אבל אשתי זוכרת ששאלתו הראשונה על בחור הייתה: ״הוא יודע ללמוד?״ [שאלה שאני שואל את עצמי עד היום]. אגב, פעם בנסיעת שליחות קצרה לארה״ב הצטרפתי לאשתי לבקר את אותה אחות, ליבע זילברשטיין. פגשנו אישה בת 98 בבריאות איתנה, מנהלת בזריזות את ענייני הבית. אכלנו מהעוגיות שאפתה, ובשהייתנו שם החלו להתכנס עוד ועוד מצאצאיה הרבים, כך שחזינו גם אנחנו בהתגשמות הברכה הזאת. היא נפטרה בשיבה טובה, מתוך צלילות ובריאות איתנה בגיל 102, בהותירה כ-1000 צאצאים כ״י.
עוד גרסה על ראש הישיבה ״האינסטלטור״
ועל ״ראשיתך מצער…״.
מתוך תגובה של משה ברון לסיפור שסיפרתי על ר׳ אריה בינה: ״באירוע שפרסמת על רב אריה האינסטלטור ברצוני לדייק כי ׳בדידי הוא עובדא׳. ר׳ אריה לא היה בבגדי עבודה אלא לבוש בבגדים מכובדים בדרך לפגישה עם השר משה שפירא (תלמיד של ר׳ שמעון שקאפ בגרודנא. מנהיג פוליטי של הציונות הדתית. סבא רבה של גיבור ישראל ענר שפירא הי״ד, שזרק חזרה את הרימונים על המחבלים בשמחת תורה תשפ״ד והציל רבים. מ.ד.). כשהבחין בסתימה בביוב הוא קרא לי לסייע ולהחזיק בכיסוי הביוב. מכיוון שהכיסוי היה כבד לא הצלחתי להחזיק בו, הוא נשמט והתיז על בגדיו החגיגיים של ר׳ אריה…והוא בחביבות ובחיוך האופייני לו אמר: ״עכשיו רואים שאני עובד…״ (בתגובה זו כמו בכל הליכותיו היה ניכר שהוא חניך תנועת המוסר. מ.ד.).
אני אחד מהתשעה שזכינו להיות בשנת תשי״ט בוגרי המחזור הראשון שסיים בנתיב מאיר. שנתיים קודם, בעקבות חדירת מחבל ירדני לחצר הישיבה, ר׳ אריה כבוגר ההגנה ולוחם בנאצים יצא באקדחו והבריח את הירדני. אבל ההורים החליטו בגלל הסיכון לקחת את הילדים הביתה והישיבה קרסה. ר׳ אריה כיתת רגליו ללקט תלמידים מישיבות קול תורה, מרום ציון, נחלים וכפר הרא״ה. אנו 5 תלמידים ראינו בכך חלוציות ומסירות נפש והקרבה, והגענו לכיתה יא בבית וגן.
התנאים היו קשים. פת במלח כדרכה של תורה. כיתות הלימוד היו בחדרי המגורים. הסדרים היו בבית הכנסת הספרדי. התקלחנו במקווה שם. אבל האווירה, הלימוד בהתמדה והרוח היו באופן מיוחד בזכות האישיות המיוחדת של ר׳ אריה ואשתו הרבנית. זכורני איך אורו עיניו של המאור התורני ר׳ אריה בהגיעי לביקור מכרם ביבנה עם מדי צנחן. בשנת תשל״ג היה ר׳ אריה אורח הכבוד בחגיגת בת מצווה לביתנו. הוא בירך, וציין: ״היום אנו ישיבה ובה 400 תלמידים אבל בזמנו היינו משפחה״…״
ובעיני, בין הגרסאות לא קשיא. שמא שני סיפורים היו, וכנראה גם יותר…
חברים לישיבה: ידידות נצח!
פעם ביקרתי אצל הרב זלמן רוטברג, שהיה ראש ישיבת ״בית מאיר״ בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה, והוא סיפר לי על הנהגות מופלאות של שניים מידידיו הטובים: הרב שמואל רוזובסקי, איתו התיידד בגרודנא, והרב אריה בינה, איתו התיידד במיר. היה זה לפני שנים רבות, ולצערי טרם נהגתי לכתוב את הדברים. אם אינני טועה, הוא סיפר לי שבתקופה מסוימת הוא גם מסר שיעורים בישיבת ״נתיב מאיר״. הגעתי כדי לשמוע ממנו על שיטת הלימוד של רבו ר׳ שמעון שקאפ, והוא דיבר גם על חמיו ר׳ מאיר קרליץ, ועל החזו״א, דוד אשתו והשדכן שלהם. חבל על דאבדין… הבית היה מלא אנשים לקראת איזו מסיבת שבע ברכות שנערכה אצלם, והוא התעקש שהוא בעצמו יכין ויגיש ׳קפה ועוגה לאורח׳. רק להבהיר – הגעתי בלי תיאום מראש, בחור צעיר שהוא לא מכיר, כמו כל עובר אורח, והוא היה כבר בשנות ה-80 שלו. נדמה לי שסיפר אז שלמד מה׳חפץ חיים׳ שגם בהכנסת אורחים מצוה בו יותר מבשלוחו, אע״פ שמבקרים אותו על כך שראש ישיבה צריך לשמור על כבודו… כשיצאתי דאג לצייד אותי באחד מספריו, להרחבת הדברים.
אגב, סיפר לי בנו של ר׳ אריה, יבלח״א הרב אהרון בינה, ראש ישיבת ״נתיב אריה״: בהגיעי לגיל ישיבה, חשבתי שאולי אלמד בישיבה תיכונית, כמו של אבא. אבל אבא אמר: ׳נתתי בזמנו תקיעת כף לר׳ זלמן רוטברג שאתה תלמד בישיבה שלומדים בה רק קודש. אתה תלך ללמוד בישיבת פוניבז׳.״ וכן הוה. ■
meirdorfman@gmail.com
