גליון 511

מגזין

מגדל של אור ואהבה

מאת:מוריה אופיר

הוא נולד בירושלים ומתוך בחירה עבר למגדל העמק, הפך להיות הדמות המובילה את הנוער ואת האסירים בכלא ותחת ידו חונכו אלפי בני נוער שגדלו במוסדות שהקים ׆ מי שכונה “רב הדיסקוטקים”, זכה ב”אות עיטור הנשיא” וסירב להיות הרב הראשי של המדינה 

הוא נולד בירושלים ומתוך בחירה עבר למגדל העמק, הפך להיות הדמות המובילה את הנוער ואת האסירים בכלא ותחת ידו חונכו אלפי בני נוער שגדלו במוסדות שהקים ׆ מי שכונה “רב הדיסקוטקים”, זכה ב”אות עיטור הנשיא” וסירב להיות הרב הראשי של המדינה 

בראיון מיוחד ומרגש לגילוי דעת.  הרב יצחק דוד גרוסמן- שהפך את העמק למקום שכולו אור.
“מפעלות הרב גרוסמן”, שבראשם עומד הרב יצחק דוד גרוסמן, מציינים כמעט חמישים שנים של פעילות חברתית ענפה ומבורכת. “מגדל אור” היא רשת החינוך שהקים הרב אשר מעבירה תחת ידיה ילדים ונוער בסיכון ומעניקה להם פתח לעתיד טוב ומבטיח יותר

הרב יצחק דוד גרוסמן (75) נולד למשפחה שכבר נטועה היתה כמה דורות בירושלים. “גרתי בצמידות לשכונת מאה שערים. כבר בגיל 15 היתה לי משיכה לעזור לילדים בשכונת מוסררה שהיתה שכונה מאד בעייתית. התקרבתי לילדים שם, דיברתי איתם ועזרתי להם כשיכולתי. בתחילת מלחמת ששת הימים התחתנתי. לפני המלחמה היתה פאניקה גדולה בארץ כי חששו שחס ושלום עומדת להיות שואה. כל הערבים התלכדו סביבנו ממצרים, סוריה, לבנון, ירדן ועיראק, כדי להתנפל עלינו. המצב שלנו לא היה טוב, והיה פחד”. הרב מתרגש כאשר הוא מדבר על אותה התקופה: “הקב”ה עשה פה נס שאי אפשר לתאר אותו. זה דבר שהוא בלתי מושג בשכל להבין שתוך שישה ימים ניצחנו. יהודה ושומרון, שכם וחברון הוחזרו לידינו, וגולת הכותרת היא שהרחיבו את ירושלים והחזירו את ירושלים העתיקה לידנו”. 

הרב גרוסמן מקבל את אות עיטור נשיא המדינה | צילום: מארק ניימן לע״מ

כשהגעתי לא היה לי גרוש בכיס ולא ידעתי שיש לי שפה עם הנוער מהדיסקוטקים. מה שהיה לי הם מסירות ורצון. ברגע שיש את אלו, רואים ניסים ונפלאות, נפתחות דרכים

כמה ימים לפני תום המלחמה היה חג שבועות, ובאותו חג פתח הצבא את שער יפו כדי שמי שרוצה להגיע לכותל- יוכל להגיע. “היה צימאון גדול להגיע לכותל, ציפייה גדולה לראות אותו, והנה מגיע הרגע שאפשר להגיע אליו. עשרות אלפים הגיעו לשער יפו וכולם רצו פנימה וחיפשו את הכותל. היתה בעם התעוררות שאי אפשר לדמיין, קשה להסביר במילים. אולי כשמשיח יבוא התחושה הזו תחזור בע”ה. היו התרגשות ובכי ליד הכותל המערבי ואמרתי לעצמי: ‘מה אני יכול לעשות כדי להודות לה’ על הנס הזה?’. עשרה ימים קודם לכן היינו בפאניקה שזה סוף העולם, והנה אנחנו כעת בכותל. החלטתי שאני אעשה שנת התנדבות בעיירה שיש בה הרבה בעיות וזקוקים בה לעזרה כי זה היה תחום שנמשכתי אליו”.

“חשבתי שזו ישיבה שקוראים לה “דיסקוטק”
הרב הגיע למגדל העמק, אז, עיירה עם דימוי בעייתי. “היה לעיירה שם לא טוב כי היו בה מקרים מאד קשים מבחינת הנוער, ולכן הלכתי לשם. הייתי קשור לאדמו”ר מלעלוב שהיה קדוש עליון והוא נתן לי חיזוק לעשות את זה. באתי לאשתי ואמרתי לה שקיבלתי על עצמי קבלה במוח ובלב ואני רוצה ללכת לשם. היא אמרה לי שהיא איתי, שאבדוק את השטח ואם הכל מתאים – היא גם תגיע”.
הרב הגיע למגדל העמק וחיפש את הישיבה במקום. כשענו לו שאין במקום ישיבה, הוא שאל היכן נמצא הנוער ונאמר לו שהם בדיסקוטק. “בחיים לא שמעתי את המילה הזו ולא ידעתי מה היא אומרת,” הוא מספר. “חשבתי שזו ישיבה שקוראים לה “דיסקוטק”. נכנסתי לדיסקוטק וראיתי פורים באמצע השנה: בנות, בנים, רוקדים, משתוללים. פתאום נכנס לשם אברך, עם פאות וזקן שחור והנוער היה בהלם. הם חשבו שאני בכלל מחפש מניין לקדיש. אמרתי להם, “באתי לכאן כי אתם אחים שלי, ואני רוצה לעזוב את ירושלים ולעבור לגור פה”. הם לא האמינו. כל מי שאז היה במגדל העמק רצה לעבור לגור בירושלים, ואני בא ועושה את הצעד ההפוך”.
הרב החל להגיע בכל ערב לדיסקוטק, יושב בפינה הקבועה שלו שם. “נהיה קליק ביני לבינם, כמו מגנט. הטלויזיה הישראלית עשתה עליי סרט של שעה שקראו לו “רב הדיסקוטקים”. הדבר גרם להתרגשות גדולה בארץ כי ראו אותי ואותם מתחבקים ומדברים יחד, למרות הניגוד לכאורה. בהמשך גם הבית שלי הפך להיות “דיסקוטק” כי הנוער היו מגיעים אליי הביתה והפכנו להיות משפחה. בהתחלה זה היה מתוך עניין של חברות ועזרה ורצון לשמוח. בהמשך גם היהדות והרגש נכנסו לתמונה והפכתי להיות מעין הרב שלהם”.
במהלך שנותיו במקום נתקל הרב בסיפורים לא פשוטים. “אחד מבני הנוער אמר לי שאחיו נמצא בבית סוהר. אמרתי לו שאח שלו הוא גם אח שלי, ובפעם הבאה שהוא נסע לבקר אותו הצטרפתי לביקור. הגעתי לכלא שטה וראיתי שם כמה מאות אסירים שנמצאים במצב פיזי מאד לא פשוט. נשברתי כשראיתי את אותם הצעירים נמצאים בתוך כוכים קטנים במצב קשה. אמרתי למנהל הכלא שאני רוצה להגיע להתנדב פעמיים בשבוע כדי ללמוד עם האסירים”.

הקבוצה החלה בלימוד של פרקי אבות משום שיש בלימוד זה עניין גדול של מוסר ועבודה על המידות. “הם התחילו להשתנות. ממש ראו שמי שלומד בקבוצה, התנהגותו משתנית לטובה. עברו חמישים שנים והתוכנית הזו נמשכת לכאלף אסירים בבתי הסוהר בארץ. שירות בתי הסוהר טוענים שהיא התוכנית כי מוצלחת מאלו שיש להם. איך מודדים הצלחה? רואים מי לא חוזר לכלא לאחר שהוא משתחרר. מבין התוכניות, רוב האסירים שמשתתפים בתוכנית הזו לא חוזרים לכלא”.

הרב גרוסמן מבקר את חיילי חטיבת הצנחנים בשטח כינוס | צילום: משה בוזגלו

הרב מתעסק הרבה עם נוער שוליים ואסירים. בתור בחור צעיר לא פחדת שההתעסקות הזו תשפיע עליך לרעה?
“כשאתה לוקח על עצמך להיות משפיע- אתה לא מושפע. כשאתה מהווה דוגמא אישית אתה מתחזק כי אתה מבין את גודל האחריות שיש לך”.
הגעת ממשפחה שמחנכת לשליחות?
“זה מעניין. אשתי עברה לגור פה למרות שהפחידו אותה. היא מגיעה מבית חב”די שיש בו מוסר כזה והיא הרגישה שהיא מגיעה לשליחות. הרקע של הבית שלי הוא רקע של צמצום והתבדלות מחברות אחרות. בהתחלה לא הבינו במשפחה שלי מה קורה ולא האמינו שאחזיק מעמד. חשבו שזה ייקח כמה שבועות ואחזור לירושלים. גם אני חשבתי שאני מגיעה לשנה ולא מעבר, וב”ה אני פה כבר 50 שנים”.
הרב הקים מעין “ישיבת ערב” כדי שיהיה לילדים היכן להיות והם לא יסתובבו ברחובות בערבים. “קראנו למקום “מגדל אור”, כי “מגדל” רומז על מגדל העמק, ואני רציתי מ”העמק” לעשות אור. היתה תקופה שבכל ערב היו כ-400 ילדים בסידור הזה. מתוך העבודה הזו ראיתי פעמים רבות שאם מישהו היה לוקח בזמן הנכון את אותם אנשים פושעים או פליליים כאשר הם צעירים והיה נותן להם אהבה וטיפול, אז אותם עבריינים היו יכולים להיות עסקנים, רופאים ומפקדים ולהביא תועלת גדולה”.
דוגמא לכך מביא הרב מאחד מביקוריו בכלא שטה: “עשייתי בכלא מסיבת חנוכה, וכשיצאתי משם נתתי לאחד האסירים בספונטניות נשיקה. לאחר כמה ימים קיבלתי גלויה מאותו אסיר שכותב לי שהוא יושב בתא ובוכה כי זו היתה הפעם הראשונה שהוא קיבל נשיקה ממישהו. הגלויה הזו זעזעה אותי. היא היתה הרבה שנים בשולחן מול העיניים שלי. זה לא נתפס שיש מציאות שבה אדם בן 40 לא קיבל מעולם נשיקה”. המאורע הזה גרם לרב להבין שמבחינתו לא מספיק שהוא הולך ומחזק את מי שנמצא במועדונים ובבתי הסוהר, אלא יש צורך בהקמת מוסדות לילדים בסיכון.
הכוח לשליחות
“התחלנו עם 18 ילדים, היום אנו מעבר ל-25,000 בוגרים, ובכל יום מתעסקים עם אלפי ילדים. בצוות עובדים כ-900 אנשים ששמונים אחוזים מהם גדלו אצלנו. הפכתי להיות האבא של ילדי הדיסקוטיקים, זה עשה מהפיכה. מאז שהגענו ותחלנו בפעילות שלנו אחוזי הפשע ירדו באופן ניכר.
ניתן לראות שיש משפחות שבהן חלק מהאחים גמרו בבית הסוהר או בסמים, ואחים שלהם, שהשתתפו בפעילות שלנו בתקופה שהגענו, נמצאים עם תואר ועבודה, עולם אחר”.

מה נותן לך את הכוח לשליחות המיוחדת הזה?

“יהודי צריך להאמין שהוא לא חי בעולם הזה עבור עצמו. יש בורא עולם שברא אותנו ואנו אומרים כל יום בתפילה “ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו”: הבריאה שלי בעולם היא לכבוד ה’. מה זה “לכבודו”? בורא עולם בחר בנו מכל העמים, רצה שנהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש. הבעש”ט אומר שלפעמים חיים 70 שנים בעולם הזה כדי לעזור ליהודי אפילו רק פעם אחת בתוך כל אותן שנים. כל אחד מאיתנו חי בשליחות- יש אותו ואת משפחתו, אבל הוא קשור בכלל- “ישראל ערבים זה בזה”. ברגע שברור שזו המטרה בחיים, זה הרצון, זה העתיד, זה העולם הזה והעולם הבא, כל השאר מתגמד, ואתה רוצה רק את זה”.

לרב ניתנה פעמיים הזדמנות להיות הרב הראשי. “אבא שלי לא הסכים כי הוא סבר שהשליחות הזו, שאני עושה כעת, היא המשימה הכי קדושה שיכולה להיות, ואם ה’ גלגל אותי והצלחתי- צריך להמשיך בזה. שמעון פרס רצה שאהיה שר הדתות ולא הסכמתי. למה? כי אני מרגיש סיפוק”.

חלק מאותו סיפוק נובע ממסגרות ייחודיות שהקים הרב ככפר הנוער “זוהרים” שמיועד למי שמוצאים עצמם ברחוב לאחר שנשרו מבתים חרדיים. הנוער עצמו בנה את הכפר שבו מסיימים כולם עם בגרות מלאה ומתגייסים. בית ספר מיוחד נוסף הוא “מבשלים עתיד” שבו לומדים להיות שפים.

איך אדם יודע שמה שהוא עושה זו שליחותו בעולם?

“הוא רואה שיש ברכה במעשיו ושיש זרימה במציאות. צריך מסירות נפש. כשהגעתי לא היה לי גרוש בכיס ולא ידעתי שיש לי שפה עם הנוער מהדיסקוטקים. מה שהיה לי הם מסירות ורצון. ברגע שיש את אלו, רואים ניסים ונפלאות, נפתחות דרכים. רק צריך לעשות, כשמשתדלים- מצליחים. למה יעקב אחז בעקב עשיו? הוא רצה להיות הבכור, אבל הרי הוא ראה כבר שעשיו יוצא ראשון. יעקב מלמד אותנו שהוא לא מתייאש ועושה, גם אם העשייה היא רק לתפוס את העקב של עשיו. בהמשך אכן התגלגל שעשיו מכר את הבכורה ליעקב. אם אדם לא מתייאש ועושה את ההשתדלות הוא רואה ניסים ונפלאות. צריך חשק ומסירות”.

עם מבט לעתיד

הספר החדש “חיי שליחות – הרב יצחק דוד גרוסמן ומפעל חייו” של ד”ר יחיאל הררי בהוצאת ידיעות ספרים מספר את סיפורו של הרב שזכה בפרס “אבי האסירים”, פרס “אהבת ישראל”, פרס “מגן הסובלנות”, פרס ישראל למפעל חיים ובעיטור הנשיא, ולפני 13 שנים אף הדליק משואה בערב יום העצמאות.

“דרך העולם היא שכותבים בדר”כ ספר על אדם כשהוא כבר אינו בחיים, אבל ד”ר יחיאל הררי טען שהדבר יכול להיות מורה דרך להווה, וכך נוצר הספר,” אומר הרב. “הוא בא כדי להראות פרספקטיבה אחרת- של מי שמגיע ממקום שונה לחלוטין לסביבה אחרת לגמרי”.

מה היית רוצה שאנשים ייקחו מדרך החיים שלך?

“לדעת שהכל אפשרי עם מסירות ורצון. איך היום יש כזו עשייה ותוצאות מדהימות? רק השגחה עליונה שאם אתה עושה- ה’ מצליח בידך, “ובירכתיך בכל אשר תעשה”.

מהם האתגרים של הדור הנוכחי?

“האתגרים הרבה יותר קשים. כשאני התחלתי בפעילות הקושי העיקרי היה עוני, משפחות שבורות, יתומים ועולים חדשים. הוסג של ההתמודדות היה יותר פיזי. היום בעידן האינטרנט, ילדים צעירים יכולים לדעת ידע שבחיים לא חלמו לדעת לפני. זו התמודדות מאד קשה. פעם היית צריך לתת תשובה לאוכל, לשינה, לנשיקה. היום צריך לתת גם סיפוק רוחני ונפשי כדי שימלא את הקושי.  צריך להחדיר בהם רוח נכונה, שמחה וסיפוק. לחזק את הנפש”.

מה דעתך על הממשלה החדשה?

“כשהגעתי למגדל העמק קיבלתי על עצמי לא להתעסק בפוליטיקה ולא להיות קשור לאף מפלגה. אין לנו אינטרסים פוליטיים בכלל. בשנת תש”ל נבחרתי כרב הראשי של העיר בהיותי בן פחות מ-24. קיבלתי על עצמי לא לקבל כסף או שכר על שום דבר מצוות, כדי שיבינו שהמטרה היא תורה וקדושה. גם בממשלה אני חבר של כולם, מהימין ומהשמאל. שמעון פרס ואריק שרון היו ידידי נפש, וגם שאר הפוליטיקאים יודעים שכשאני בקשר איתם זה לא פוליטי, אלא עניין של חינוך והצלת נפשות”.

מה החזון לעתיד?

“הכל תלוי בנו. התפקיד שלנו במדינה הוא לחזק את הפריפריה ואת המשפחות במצוקה. בפסח האחרון חילקנו יותר מ20,000 חבילות בפרוייקט “חג שבע”. בתל אביב רואים בניינים אדירים, הארץ מתפתחת, יש אלקטרוניקה, מחשבים ופטנטים, אבל בנושא המצוקה בדרום ובצפון אין מספיק התפתחות. אם היו שואלים אותי מה המשימה שהממשלה צריכה לעשות, הייתי עונה שהיא צריכה להיכנס לדבר הזה אחת ולתמיד לעצור את המצוקה. באופן כללי אם כל אחד יזכור שכל ישראל ערבים זה בזה, אז יהיה אכפת לו מהשני. צריך אהבת חינם. השנאה הורסת את הכל. אין ספרדי, אין אשכנזי, אין דתי, אין חילוני, אין שמאל, אין ימין. יש עם ישראל ויש ארץ ישראל. זכינו לחזור לארץ, יש לנו מדינה, צריך לחזק את זה על ידי אהבת חינם. בית המקדש הראשון נחרב בגלל חטאים נוראיים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים אבל לאחר 70 שנים נגאלו ונגמרה הגלות. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, וכבר 2000 שנים לא נגמרה הגלות. יש יותר מדי שנאה ומחלוקת. הן מעכבות את כל ההתפתחות ואת כל הברכות. “ברכנו אבינו כולנו כאחד”- אם נהיה ‘אחד’ נקבל את הברכה. זה יסוד היסודות. 

הרב מסיים במסר שנצרך במיוחד בימים אלו: “אבי שאל מה החוכמה במשפט “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות”? הרי זה דבר פשוט: ברור שכמו שהפרצופים לא דומים, כך גם הדעות שונות. המסר הוא שכשם שאני לא יכול לבוא ולהגיד למישהו אחר למה הוא נראה שונה ממני, כך לא לבוא ולהגיד לו למה הוא חושב אחרת ממני. כמו שאני מקבל את זה שהפרצוף שונה, כך אני מקבל גם הדעה ששונה. אפשר להשפיע, ולא מתוך מחלוקת ושנאה, אלא מתוך אהבה”.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה