אנחנו משתדלים כל כך שלילדים שלנו יהיה כל מה שצריך, גם באופן קיומי וגם משתדלים להיות הורים טובים. ואחרי כל ההשקעה אנו מרגישים כזו כפיות טובה. לא רק שהם לא מפרגנים ויש להם ביקורת, הם פשוט לא מרוצים מחייהם, ואנחנו בתחושה כאילו צריך לפצות אותם על עצם קיומם. איך זה קרה לנו?
תשובה
ילד בוחר אם להיות במעמד נפשי של הכרת הטוב או בעמדה של כפיות טובה. גם אילו הייתם משקיעים הרבה פחות, ואפילו אומר ה'משך חכמה': "גם אם עזבוך ולא גידלוך" – בכל זאת אתה מחויב בכיבוד הורים והכרת הטוב כלפיהם. ובכל זאת, איך כתרבות הגענו עד הלום?
נראה לי שאפשר להבין את התהליכים של היחיד גם מתוך התהליכים שהכלל עובר. אנו היום אחרי יום העצמאות ולפני יום ירושלים. כולם מבינים את נס ההצלה וחשיבות הקיום הריבוני שלנו בארץ ישראל, אך לא כולם מבינים את יום ירושלים ושותפים בו, כי ירושלים היא באמת מדרגה גבוהה יותר.
הרב קוק כותב שהציונות מבחינת האידאולוגיה שלה לא יכלה להקים לתחייה את העם אחרי מוות לאומי של כאלפיים שנה, כי כל עניינה היה הכרח קיומי. הרגו אותנו בגלות, ואנו חייבים לעמוד על נפשנו. לא עוד שואה ופוגרומים! ניאסף, נתאחד ונעמוד על נפשנו כמו כל עם, מדינה וצבא.
וכשזכינו לפלא הגדול הזה באמת התמלאנו הודיה עצומה, אבל עם ישראל כשאין לו האידיאל הפנימי של תכלית קיומו מתחיל לערער על זכותו בארצו, כי אם זה רק קיומי, אולי נצטמצם בגבולות צרים כדי שקיומו של האחר לא ייפגע, וכו'? אם לא לקרוא בשם ה', אם לא נהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש ששם שמיים שגור על פיה ומשאת נפשה הוא חפץ ההטבה העולמי, גם את זכות הקיום הבסיסי נאבד!
זאת אומרת שהקיום כשלעצמו איננו יכול לתדלק מוטיבציית קיום של עם ישראל, לא בכלל ולא בפרט, כי מה שמחיה את הזכות המוסרית של קיומנו הוא האידיאל המתבטא במושג ירושלים עיר הקודש, עיר של שלום, אורו של עולם, שהיא משאת הנפש הפנימית של עם ישראל, ובלעדיה גם חפץ הקיום מוטל בספק.
לעניינו, לא ייתכן שמטרת החינוך תהיה רווחתם הקיומית ונעימות חייהם של ילדינו. הם חייבים אידיאל של קודש שנותן משמעות לקיום שלהם. החינוך בישראל הוא לעשות את האדם טוב וישר, וממילא יהיה גם מאושר לעצמו ולחברה. חינוך לאידיאלים, לחפץ ההטבה בכל דרך אפשרית שמתבסס על לימוד התורה וקיום מצוותיה. כשלזה אנו מחנכים, ממילא יש משמעות עמוקה לקיום, והחיים מוכרים כשווים ובעלי ערך גדול.
