סיפרה לי מישהי מזכרונות ילדותה: ׳בחוה״מ הראשון אחרי שעלינו לארץ, אבא עלה לירושלים. אני זוכרת איך הוא חזר נלהב ונדהם, וסיפר על ביקורו אצל הרב קוק. ע״פ התיאורים ששמע בגולה הוא דמיין רב מודרני, פשרן, מהמשכילים, והנה הוא פגש אדמו״ר חסידי ממש, כדבריו, ושמח מאד׳.
על מה השמחה הגדולה בימים ההם במפגש עם ״אדמו״ר חסידי״, כהגדרתו. מהי המשמעות?
אסביר בתיאור ששמעתי מדוד גרינברג, בירושלים: ׳באזור שבו גדלתי, בפולין, היו שני אדמו״רים גדולים וידועים: האדמו״ר מגור והאדמו״ר מאלכסנדר. אני זוכר היטב את ה״אמרי אמת״ מגור, את דמותו ואישיותו. אנחנו היינו חסידי אלכסנדר. הייתי הולך עם אבי הי״ד לביקורים אצל הרבי מאלכסנדר, ואח״כ גם למדתי בישיבה שלו. לשני האדמו״רים האלו היו אלפי חסידים (שתי החסידויות הגדולות לפני השואה), אבל היתה שם פשטות, לא היה ״דיסטנס״. אני זוכר את ההתרגשות של ״ללכת לרבי״. למה הלכו? כדי לחזור עם משהו, עם איזה ניגון, מחשבה, הרגשה טובה, חידוש, תובנה. תמיד נשארה אצלך חוויה גדולה בנסיעה חזרה, וגם זמן רב אחרי שחזרת הביתה. חיפשו חמימות, הקשבה, ואלו היו בשפע!
אדמו״ר היה מישהו שאתה יכול לגשת אליו, לספר לו על צרותיך, שמחותיך, חייך. הוא היה שר ורוקד איתך, הרגשת קרבה. איזו חמימות היתה בלחיצת היד שלו! אם סיפרת לו שאשתך חולה, הוא היה זוכר לשאול אותך, גם זמן רב אח״כ: ״מה שלום אשתך, איך היא מרגישה?״ הרגשת שהוא מקשיב, ושהוא זוכר כל פרט מחיי חסידיו. אני זוכר אותו, מהימים שלמדתי בישיבתו, יושב עם כולם כל יום בבית המדרש, ולומד בהתמדה עם חבורת למדנים גדולים.
אני לא יכול להגיד שאני מרגיש כך היום אצל איזשהו אדמו״ר. להורי היו עשרה ילדים. אני היחיד שנותרתי. לא ״שניים ממשפחה״, אחד! כך גם אצל אשתי, ילידת קרקוב. נפגשנו אחרי המלחמה, ואז כבר לא נשאר דבר מכל זה. אתה שואל מי היה השדכן שלנו? הקב״ה בכבודו ובעצמו!׳.
ואני מהרהר: אולי מה שחסר לבני הנוער שלנו הוא לחוות את החמימות היהודית הזאת של תלמידי החכמים הגדולים?
