מאיר דורפמן

מכונת תפירה ש׳עשתה עלייה׳

מאיר דורפמן

יולי 12, 2023

01
פגישה ראשונה שלי עם סמ״ר שילה אמיר שנהרג בקדומים, הייתה לפני כשנתיים וחצי: אנחנו עומדים במצפור בכפר אדומים, הערב יורד, נוף המדבר מקסים, אינסופי, מקום אידיאלי להיכרות עם משפחת המחותנים שלנו לעתיד. שיחה ארוכה עם שילה על נושאים מגוונים, החל משמו, בית המקדש שהיה בשילה, וכלה בעבודה החקלאית שלו בגלבוע לקראת הגיוס. אני שואל את הבחור השמח והחברותי הזה על תוכניותיו לצבא ולעתיד בכלל. והוא – לגמרי לא מגובש, אומר שהוא פתוח לכול, לא יודע עדיין היכן יבקש לשרת. כן, אולי גם ימשיך הלאה בצבא, אולי קצונה, אין לו שום מושג עדיין, הוא ירגיש קודם את השירות. הוא כן יודע שהוא מתגייס בשמחה גדולה. ואבא שלו, מחותני היקר דוד, צוחק ואומר: ״הוא עוד ילד, אין לו שום תוכניות. עובד עם אבא בחקלאות בשדות קיבוץ מירב עד הגיוס, ואיזה כיף לי. ילד טוב, ומה הוא יודע מהחיים שלו…?״. מסתבר שהוא לא בזבז זמן על מחשבות עתיד שלא יבוא. אולי הוא ידע יותר מכולם. י״ז בתמוז תשפ״ג, למרגלות מצפה ישי. ה׳ יקום דמו.
02
סיפר לי אלחנן צבי: ״משפחת אבי, ר׳ אברהם צבי, היו מעבדי עורות, וכך היה גם שם המשפחה לפני שעוברת. אבי למד בישיבה בלומז׳ה, שנוסדה על ידי ר׳ ישראל מסלנט, ישיבה מצליחה עם כ-500 בחורים, כשיום אחד, בשנת תרפ״ב, עולה לבמה בהפתעה גמורה ראש הישיבה, הרב שולביץ, ומכריז שהגיעה העת להעביר את הישיבה לארץ ישראל. הוא עלה לארץ עם מעט הבחורים שהצליח לשכנע, בנה את הישיבה בפתח-תקווה והעמיד תלמידים רבים מגדולי דורנו. חלקה האחר של הישיבה המשיך בלומז׳ה עד הסוף המר. כשהורי אבי הרשו לו לעלות, היה זה מאוחר מדי. הוא היחיד ממשפחתו הענפה ששרד את אימי השואה. הוא חזר לעיירתם, מצא את מכונת ה׳זינגר׳ שבה תפרה משפחתו את העורות, ועלה איתה לארץ. בצה״ל הצעיר חיפשו מי יוכל לתפור נעליים לצנחנים, הוא הכין דוגמה, זכה במכרז, וראה במכונה זו סמל לשואה ולתקומה. בכסף שהרוויח הצליח גם להשתתף בהנצחת הקהילה והישיבה ב׳ספר לומז׳ה׳ (עלות הוצאת ספר הייתה מקבילה אז לשכר שנת עבודה). הוא לחם במלחמת השחרור בירושלים, ומאז נשאר בה כל ימיו. המכונה נמסרה להמשיך ׳לזמר׳ ב׳יד ושם׳..״.
03
סיפר לי ראובן יזדי: ״בילדותי בשכונת הבוכרים גרה אישה ענייה וצדקת בשם שושנה. לידה גרה משפחה ענייה מרודה, ללא לחם לאכול. שושנה טיכסה עבורם עצה, והחליטה: אנחנו נוכל להסתדר עם מיטה אחת פחות. היא נתנה לשכנתה מיטה של אחת הילדות שלה כדי שתמכור אותה לנגר, ובכסף הזה הצליחה הענייה המרודה לקנות אוכל. הנגר, שהבין בדיוק מאין השיגה פתאום אותה ענייה מיטה, שמר את המיטה ואחרי זמן החזיר אותה לשושנה…
ב׳אולם ראובן׳ שבשכונה היו נשים צדקניות מבשלות ועורכות מדי ערב ארוחה פתוחה לכל עניי ירושלים. להבדיל, כשהכריזו שמישהו בשכונה נפטר, הן היו יושבות וסורגות בזריזות תכריכים, כשהן מבקשות רק את החוט והמחט ולא נוטלות שכר על העבודה. אף את יתרת החוט לא לקחו לעצמן, אלא החזירו למשפחת הנפטר…״. ■
meirdorfman@gmail.com