השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

שמואל יעקובסון

ממשלת מעבר – תלוי מאיזה צד מסתכלים

יד עם דם ופטיש של שופט

כידוע נתונים אנו כעת תחת שלטון ׳ממשלת מעבר׳ בראשות יאיר לפיד. במסגרת זו אנו שומעים על דיונים אל מול גורמי הייעוץ המשפטי בראשות היועמ״שית, בנוגע לסמכויותיה לקבל החלטות שונות החל מחקיקה, עבור לרפורמות שונות וכלה במינויים.
בין היתר קבעה היועמ״שית לממשלה כי ממשלת המעבר מוסמכת למנות רמטכ״ל (למרות שיידרש לעבוד תחת הממשלה החדשה שתקום); וחמור מכך – כי מוסמכת לנהל מו״מ על שינוי גבולות המדינה – העברת שטחים ריבוניים של מים טריטוריאליים ללבנון, שטחים שבהם אותרו מרבצי גז, ללא כל תמורה, רק בשל לחץ קל של מתווך אמריקאי חסר כל מעמד ומשמעות (התרפסות כבר אמרנו?), כשבג״ץ אף דחה על הסף, ללא דיון וללא שאפילו נתבקשה תגובה, עתירה בנושא זה!
׳מתחת לרדאר׳ מתקבלות כל העת החלטות במערכת המשפטית אשר מקבעות את אופיה הפרוגרסיבי לשנים ארוכות על ידי שר המשפטים, גדעון סער, שמתגלה כעושה דברה הנאמן ביותר של המערכת המשפטית. בין היתר רק השבוע, בתקופת ממשלת המעבר, מונו נשיאים לשני בתי המשפט המכילים את מספר השופטים הגדול במדינה ואשר דנים בחלק הארי של התיקים המוגשים לבתי המשפט – נשיא בית משפט השלום במחוז תל אביב, ונשיא בית משפט השלום במחוז מרכז. כל זאת בלא ששמעתם אפילו אזכור קצר על כך בתקשורת. חשוב להבין שלנשיא בית משפט סמכויות משמעויות ביותר, ובין היתר באפשרותו לקבוע איזה שופט ישמע כל תיק, כך שגם אם ימונו שופטים שמרניים למערכת ניתן יהיה לעקר אותם מכל משמעות בקלות יחסית.
כמו כן מונה השבוע גם השופט והיועץ המשפטי לממשלה בדימוס, מני מזוז, מאנשי השמאל הקיצוניים ביותר, אשר סגר את התיקים של משפחת שרון לאחר שפורסמה תוכנית ה׳התנתקות׳, בניגוד לחוות דעת פרקליטת המדינה דאז, ושפסיקתו אופיינה בקו פרוגרסיבי לוחמני, ליו״ר ועדת המינוי לבכירים בשירות הציבורי. מינוי לשמונה שנים שיבטיח שאף בעל תפקיד בכיר בגוף ציבורי לא יוכל להיות בעל עמדות שמרניות, שלא לדבר על חיבור לעם ישראל ולארץ ישראל.
מנגד קבעה היועמ״שית כי מינוי מפקד לתחנת הרדיו גלי צה״ל אינו אפשרי על ידי ממשלת המעבר. הרי צריך מס שפתיים כלשהו – פסילת מינוי בסוגיה חסרת חשיבות, כשממילא השיח הציבורי נוטה לכיוון סגירת התחנה.
איך נראו הדברים כשהייתה ממשלת מעבר מהצד הימני-שמרני של המפה? אין צורך לאמץ את הזיכרון, שהרי רק לפני כשנה ומחצה פסל הממסד המשפטי החלטה של שר המשפטים בממשלת מעבר, אמיר אוחנה, למנות ממלא מקום לפרקליט המדינה לשלושה חודשים. ממלא מקום לתקופה קצרה ביותר. אין בכלל מה לדבר על החלטות כמו השלטת ריבונות על שטחי יו״ש, רפורמות שונות במערכות השלטון וכו׳. הימין אפילו לא חשב לנסות להעבירן.
חשוב לדעת שבחוק אין כלל אבחנה בין ממשלה רגילה לבין ממשלת מעבר. מבחינת החוק סמכויות ממשלת מעבר זהות לחלוטין לכל ממשלה אחרת. כך מקובל גם במרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם, אם לא בכולן. נקל להיזכר בנשיא שונא ישראל, ברק חוסיין אובמה, שבימיו האחרונים בתפקיד עוד ניסה להעביר סנקציות על ישראל בשל אחיזתה ביו״ש (מהלך שסוכל על ידי רוסיה בראשות ולדימיר פוטין, אשר לבקשת רוה״מ נתניהו איים להטיל וטו על ההחלטה, ולכן עברה החלטת גינוי בלבד); לעומתו, להבדיל אלף הבדלות, הנשיא הנהדר דולנד ג׳ טראמפ, שבשבועות האחרונים לכהונתו עד ליומו האחרון ממש, עוד העביר החלטות לטובת מדינת ישראל, חתם על הוצאות להורג של מספר רוצחים מתועבים וכן העניק חנינה לכמה אסירים.
הגבלת סמכות ממשלת המעבר היא עוד ביטוי של האקטיביזם השיפוטי, אשר מבוססת על עילת ה׳סבירות׳. בית המשפט העליון קבע כי לא ׳סביר׳ שממשלת מעבר תקבל החלטות הרות גורל, כמובן כל עוד הן באות מצד ימין של המפה האידיאולוגית, שהרי משא ומתן למסירת חלקי ארץ או מינוי שופטים שהם טובים למערכת הותרו שוב ושוב לממשלות מעבר מהשמאל עוד מימי אוסלו העליזים – מבחינתם כמובן. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית בייניש, אשר קבעה מספר הלכות בנוגע לחוסר סמכות ממשלות ימין לפעול בממשלת מעבר, מונתה בעצמה בממשלת מעבר. כשלעומת זאת בזמן כהונת שרת המשפטים, איילת שקד, נטען כי בלתי אפשרי כלל לכנס את הוועדה למינוי שופטים בתקופה כזו.
צא ולמד, ׳ממשלת מעבר׳ היא עוד מונח שהמציאה הפקידות המשפטית כחלק ממדינת העומק, ה׳דיפ סטייט׳, כדי להגביל פעילות של נבחרי ימין. ולנוכח תדירות מערכות הבחירות בשנים האחרונות, הלכה למעשה, יש בכך כדי למנוע מהימין להשלים כל מהלך שבו החל, כאשר על השמאל כאמור אין מוטלות מגבלות כלשהן, בהחלטות הרות גורל ככל שתהיינה.
אז מה עושים? בהמשך לטורים הקודמים שפרסמנו כאן, יידרש הימין לבטל כליל את עילת ה׳סבירות׳, ולחזור למצב המשפטי שהיה עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר החלטה מנהלית נבחנה על בסיס חוקיותה או אי חוקיותה בלבד, כששאלות כמו סבירות ההחלטה הושארו למשפט הציבור, בקלפי ובמנגנונים דמוקרטיים אחרים, במקום למערכת המשפט שמייצגת רעיונות רדיקליים הרחוקים שנות אור מתפיסות הציבור, והמציאות מראה בעליל שפועלת מתוך משוא פנים. ועד שתבוטל עילה זו ניתן לקבוע בחוק יסוד הממשלה, פוזיטיבית, כי כל ממשלה תאחוז בכל סמכויותיה עד ליומה האחרון.
ובאשר להחלטות שתתקבלנה בממשלת המעבר הנוכחית, כולל אלה במישור הבינלאומי, שנקווה שלא יעלה בידה להעבירן – תתכבד ממשלת הימין לכשתקום לבטלן לאלתר, כפי שנהג הנשיא דונלד טראמפ, הן בנוגע להסכם הגרעין עם איראן והן בנוגע לדברי חקיקה אחרים שהעביר הנשיא הדמוקרטי שלפניו ללא מורא, תוך הצהרה כי נתקבלו באופן שאינו לגיטימי, בניגוד לחוק הקובע כי כל מסירת שטחים ריבוניים תובא למשאל עם.

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…