גליון 511

משחרר ירושלים

ד"ר חיים שלם

השעה 08:00 בבוקר. היום יום ג' כ"ז אייר תשכ"ז. עיקר המאבק על גבעת התחמושת בעצם מאחורינו, ואנו תופסים עמדות בבונקרים ובמצדיות הפרושים לאורך התעלה התחתונה, המשקיפה אל נבי סמואל. השטח בינינו לבין נבי סמואל ריק מבתים ומישובים. נבי סמואל משקיפה על גבעת התחמושת. באותה שעה לא חשבתי שבעצם זהו ערב יום הזיכרון לפטירתו של שמואל הנביא, הקבור לפי המסורת בנבי סמואל. ישבתי מכונס על אבן בתעלה, חגור בחגור קרב ומביט בגופותיהם של צביקה מגן ומיכאל גנטר, שנהרגו זמן קצר לפני כן בפריצתם אל הבונקר הגדול. לפנות את גופותיהם למרכז הגבעה היה מסוכן ביותר, להוציא את גופותיהם מחוץ לתעלות היה אפשר באופן טכני, אבל כיצד אפשר לעשות זאת לחברים יקרים שלחמו אתך ופיקדו עליך לפני זמן קצר ביותר? התלבטות בכלל לא הייתה. היה ברור לנו, שהם נשארים אתנו עד שנוכל לפנות אותם למרכז הנפגעים והחללים, במרכז הגבעה.

יושב ומכונס, מביט ומעלים עין מהגופות וחוזר חלילה, פותח אני את אחד הפאוצ'ים ונתקל בתפילין שלי. נכון, בשדות גבעת ברנר, כשארזתי את חגור הקרב, היה ברור לי שהתפילין הולכות אתי לכל מקום. אבל ברגעים אלו כשהחמה כבר זורחת מזה כמה שעות, וריח הגופות קשה מנשוא, מי חושב על תפילה ותפילין. אבל באקראי פתחתי את הפאוץ'… והנה התפילין. מה לעשות? חשבתי לעצמי! כיצד אפשר להתפלל במצב כזה והרי הריח הקשה מפריע לך להתפלל ולהתרכז. וחוץ מזה, הרי זוכר אני שאסור להתפלל ליד מקום שמדיף ריח רע, ותמיד בטיולים ובמחנות השתדלנו לתפוס מרחק ממקומות המדיפים ריח.

ההתלבטות לא ארכה זמן רב. הרגש אמר לי: אתה חייב להתפלל לעילוי נשמות הנופלים. אי אפשר היה כמובן לצאת מן התעלה, אי אפשר היה אפילו לעמוד, אי אפשר היה להתרחק מן הגופות. אתה חייב להתפלל! הרגשתי באותם רגעים, פשוט חובה להתפלל. חובה על יהודי להניח תפילין כל יום. ובאותו בוקר בגבעת התחמושת הרגשתי, בסופה של התלבטות קצרה, חובה כפולה להתפלל. המציאות חזקה הייתה יותר מכל הלכה פסוקה. החיים מול המוות פשוטו כמשמעו, הכריחו אותי להביע את תפילותיי במקום ובזמן ובהקשר המיוחד שבו הייתי נתון.

וכך, כשאני ישוב, הנחתי תפילין, אמרתי שמע ישראל והתפללתי את שמונה-עשרה תפילת העמידה-בישיבה, כאשר אני מרגיש בתוכי שאני עושה את הדבר החשוב והנכון ביותר באותו רגע, ובאותה שעה.

עשרים שנה עברו מאז ודומה עלי אותה שעה של הנחת תפילין, כאילו קיימתיה בזה הרגע. אם יש משמעות לתפילה לעילוי נשמות המתים, חשבתי לעצמי שבאותה תפילה הגיעה המשמעות הזו לשיא חדש, לפחות אצלי ובהרגשתי. הדמעות יבשו עוד לפני תחילת הקרב, לא הייתי מסוגל לבכות על המתים. אבל, הלב! כמה כואב היה הלב, כמה דמעות של כאב הזיל הלב! כמה שעות לפני כן עוד עמדנו 4-3 לוחמים בתעלה, כשצביקה מבקש את הבזוקה כדי לחסל את ג'יפ התול"ר. צביקה לוקח את הבזוקה ומכוון אל הג'יפ. ואנו אחריו צועקים לו: "צביקה, תיזהר אתה הורג אותנו עם הרשף", וצביקה מפנה ראשו לאחור, מביט בנו, לא אומר דבר וכאילו אומר: "חבר'ה, אין מה לעשות, חייבים לחסל את הג'יפ". ושוב מכוון את הבזוקה, ושוב אנו צועקים לו וחוזר חלילה, כך כמה פעמים. צביקה ירה, ובו זמנית אנו נשכבנו כפגזים מהירים על קרקעית התעלה הצרה שרוטים קלילות, אבל הג'יפ – חוסל. זה היה צביקה לפני כמה שעות, ועכשיו צביקה שוכב דומם בתעלה והלב בוכה. הלב בוכה ודואב ואני בתפילתי ובתפילין. שמואל הנביא המשקיף מקברו על גבעת התחמושת אמר: "נצח ישראל לא ישקר ואל יכזב". צביקה ומיכאל וכל החללים שנפלו על גבעת התחמושת וירושלים, החזירו לעיר, הם בגופם ובנפשם הביאונו אל הניצחון

גלילה למעלה