אשתי ואני למדנו מושג מהזוהר הקדוש שנקרא “דרונא דמלכא” – מתנה מהמלך. כלומר, בורא עולם נותן לנו מתנות קטנות כל יום ואנחנו בוחרים לקחת אותם או בוחרים שלא לקחת אותם.
קיבלנו פעם מתנה קטנה, ולאחר שבחרנו לקחת אותה, התברר כמה המתנה גדולה. ביום שישי אחד, לפני כשש שנים, הגיעו שתי אורחות לזוג צעיר בראש צורים. האורחות יצאו ממש בסמיכות לשבת ואספו בצומת גילה שני טרמפיסטים, שרצו להגיע לקריית ארבע. כשהן הגיעו לצומת הגוש עצרו כדי להוריד את הנוסעים. בבוא הנוסעים לרדת מהרכב, נשמעה יריה.
החיילים שבצומת הגוש תפסו עמדות לחימה והחלו לירות. (מאוחר יותר התברר שלחייל אחד נפלט כדור). הטרמפיסטים שרק ירדו מן הרכב קפצו לתוך הרכב חזרה, והרכב של הבנות נמלט מהמקום במהירות.
כמה דקות והרכב הגיע לראש צורים. השבת נכנסה, ושני הטרמפיסטים נתקעו בראש צורים. הזוג המתוק שאירח את הבנות, הבין די מהר שבביתם הקטן והחמוד הם לא יוכל לארח גם את האורחים שהגיעו בהפתעה. הם קפצו אלינו וביקשו שהאורחים יתארחו אצלנו.
בדיוק לפני שהם דפקו בדלת, אשתי הספיקה להגיד “איזה כיף לפעמים להיות רק המשפחה הגרעינית לבד”. כשהם נכנסו אלינו וסיפרו את סיפור האורחים, הסתכלתי על אשתי ואשתי הסתכלה עלי ושנינו יחד הסתכלנו לכיוון השמיים ואמרנו “דרונא דמלכא”. קיבלנו את האורחים לשבת בשמחה.
החבר’ה היו מחוברים ללה פמיליה, ארגון האוהדים של בית”ר ירושלים. למרות הבעיות הרבות שהם עשו (אחד מהם היה עם 17 תיקים במשטרה) הרגשנו שיש להם נשמות גדולות. צחקנו ושמחנו ביחד בשבת כאילו אנחנו מכירים שנים רבות. במוצ”ש ליווינו את המלכה, האורחים לקחו בידיהם גיטרה ודרבוקה והפליאו בשירה ובנגינה מדהימה ורגישה.
מאז היינו בקשר, הם היו מגיעים מדי כמה זמן לבקרנו בשבתות, בחגים ולעיתים באמצע השבוע. כעבור שנה, אחד מהם התגייס כלוחם לחטיבת כפיר והיה מפקד בחטיבה.
החבר השני הצליח, במהלך ארוך ומורכב, לבטל את התיקים הרבים שלו ולבצע 1,600 שעות עבודות שרות. ביום שני אחד הוא הלך ללשכת הגיוס ושם החליטו שיגויס לצה”ל כלוחם בחטיבת כפיר עוד באותו שבוע, ביום חמישי.
ביום רביעי שלפני הגיוס נסעתי להעביר שיחה ברחובות. הצעתי לו שיצטרף אלי ובדרך נוכל לדבר.
בתחילת הנסיעה, שאלתי אותו: “אתה מכיר אותנו כבר שלוש שנים ומגיע אלינו אחת לכמה זמן. עכשיו גם אתה הופך להיות חייל בודד אצלנו. מעולם לא שאלנו אותך כלום על עברך, מה הסיפור שלך?”.
הוא הסתכל עלי, במבט עמוק וחודר והתחיל לספר: “אני גדלתי בבית מורכב מאוד”, בכוונה אני לא מפרט פה עד כמה מורכב. “בגיל 16 עזבתי את הבית, הייתי במלחמה עם העולם והרגשתי חוסר אמון מוחלט בכולם. לפני שלוש שנים באותה השבת כשנתקענו בראש צורים, נכנסנו אליכם הביתה ואתה בטח לא זוכר, רצת אלי וחיבקת אותי חיבוק גדול. באותה שניה השתנו כל החיים שלי.
הרגשתי שפעם ראשונה בחיים שלי מישהו אוהב אותי בלי לרצות לקבל ממני משהו. אחרי אותה שבת החלטתי שאני רוצה להיות אדם טוב שעושה טוב בעולם”.
הבחור המתוק התגייס לצה”ל והצטיין חברתית ומקצועית.
היינו בהשבעה שלו בכותל והרבה חבר’ה ניגשו אלי ואמרו לי “איזה בן תותח יש לך”, “הבן שלך זהב טהור”. ועוד אמירות דומות…
רציתי להגיד להם שזה לא בדיוק הבן שלי, רק חייכתי במבוכה ואמרתי “תודה”. נזכרתי איך כל הסיפור התחיל כשקיבלנו מנה קטנה שהחלטנו לקחת אותה.
