גדלתי בבת ים, התגוררתי אחרי החתונה ב”בית מאיר”, היום הבית שלי הוא במושב “טירת יהודה” אבל האמת שבלב אני בעצם ירושלמית. אני נשואה לבעז שהיה חבר שלי משבט מעלות, יש לנו 3 ילדים, 3 כוכבים שכל אחד מאיר באור אחר. אין לי מושג מתי זה קרה שהילדים שלי נהיו בגילי והם הולכים לצבא והנה אני חוגגת עוד רגע ממש חתונת הכסף, שזה בכלל עניין של מבוגרים.
אני חושבת שאנשים זה הדבר הכי מרתק בעולם, ואולי מכאן שני התחומים שאני עוסקת בהם. אני סופרת, הוצאתי עד היום לאור 12 ספרים בז’אנרים שונים, ואני מרצה ומדריכה.
אהבת הארץ
לפעמים חושבים שאני תיירת ופונים אלי באנגלית, אבל למעשה אי אפשר להיות יותר ישראלית ממני. אני עדיין מתפעלת כל פעם מחדש משקיעה ברכס שיירות או פריחה בשביל הגולן. למדתי אנתרופולוגיה (כבר אמרתי שאנשים זה הדבר הכי מרתק?!) והתואר השני שלי הוא בלימודי ארץ ישראל.
התחום הכי מעניין בלימודים בעיני היה גיאוגרפיה היסטורית, כלומר השילוב בין מקום וסיפור. למדתי להכיר בחשיבות הרבה שיש לסיפור המקום, התחלתי להדריך כחיילת בבית ספר שדה שער הגיא (בניהולו של משה חרמץ האגדי), ובו המשכתי גם כמדריכה בוגרת. אני מרגישה שללא בית ספר שדה הייתי משהי אחרת, וכמאמר הקלישאה אפשר היה להוציא אותי מבית ספר שדה, אבל אי אפשר יהיה כנראה אף פעם להוציא את בית ספר שדה ממני. עד היום אני כל כך אוהבת להוליך אנשים ולהראות להם דברים שהם לא הכירו, כאילו הייתי לרגע משקפיים חדשים.
ספרים נולדים ומתים לי בראש בכל יום
אני יכולה לספר כאן כל מני דברים יפים, אבל האמת היא הרבה יותר נרקיסיסטית. אני אוהבת להיות אלוהים של הספר שלי. אני אוהבת לברוא דמויות ולתת להן תכונות ואז להוליך אותן בעלילה כשהתהליך מרגיש כפול: מצד אחד להיות זו שמושכת בחוטים ומצד שני להסתכל עליהן מהצד ולראות איך הן מסתדרות. אנשים תמיד מחפשים מה מתוך הדברים זה הסופרת עצמה, אבל האמת שאותי מאוד לא מעניין לכתוב על עצמי בספרים (בשביל זה יש פייסבוק). אותי מעניין החופש שיש בכתיבה, בלי הצורך להיצמד לאיזו אמת.
מתוך 12 הספרים שלי רק 4 הם ספרי פרוזה (החמישי בעבודה), והכתיבה של הספרים האחרים השייכים למחוזות ה”הדרכה ופנאי”, היא כתיבה שונה בתכלית, אבל גם אותה אני אוהבת. עשיתי בהם מה שאני טובה בו, חיברתי בין סיפור למקום, כך למשל בספר האחרון שלי “קסם ירושלמי” חקרתי את הפרויקטים האחרונים של ירושלים, וב”טיולים בעקבות נשים” אני מחברת בין דמויות כמו לאה גולדברג או ציפורה רוזנפלד מגוש עציון, למסלולים.
על אף שהוצאתי 12 ספרים לאור, אני לא פרסונה מוכרת, אנשים בדרך כלל פותחים בהתנצלות על שהם לא מכירים, עם זאת היו לי הרבה רגעי נחת, כשאנשים כתבו לי. סופרת אף פעם לא יודעת לאיזה עיניים היא מגיעה, מי קורא את המילים, מה הוא חשב, וכשיש הבלחה כזו, זה אושר.
רצה למרחקים ארוכים
קצת מצחיק אותי שנשאלתי על הריצה. אני הרי לא אצנית אמיתית. אין לי שום כישרון, לא גמרתי את ריצת האלפיים בתיכון, יש לי אסטמה ואני מסתובבת עם משאף. עם זאת, בהחלטה של הראש, נגד הגוף שדווקא לא רצה לשתף פעולה, אני רצה כבר יותר מ-15 שנה. הריצה לימדה אותי המון, ובעיקר שהשריר הכי חשוב בה זה שריר הנחישות. קצת כמו בכתיבה אני גם כאן אוהבת את המרחקים הארוכים. נשבעתי פעם לעצמי שאתמיד בשלוש פעמים ריצה בשבוע ומרתון אחד בשנה.
יש לי איזו משאלת מוות, למות כמו אישה שקראתי עליה פעם בעיתון. היא רצה בגיל 86 את מרתון ניו יורק ואז חזרה למלון שלה ומתה בשנתה. יש אנשים שעושים בוטוקס, יש שעושים טיפולים, ואני רצה נגד הזקנה. בגלל הקורונה מרתון טבריה לא יצא לפועל השנה, ואני שרציתי לעמוד בשבועה לעצמי, רצתי במושב שלנו, לבד, 42.2 ק”מ. זה המרתון שאני הכי גאה בו.
ארוחה מהספרים
המיזם החדש שלי ושל השותפה שלי, טליה חן, בעלת קייטרינג, הוא ארוחה מהספרים. ארוחה שהיא חוויה שלמה. האורחים יושבים סביב השולחן, ולפני כל מנה שלקוחה מספר אחר, שומעים את הסיפור שלה ורק אחר כך טועמים. אוכל וסיפורים אלו שני דברים שמחברים אנשים היטב, וכל ארוחה כזאת היא תענוג גדול, ומפגש אנושי מעניין.
