בדרך לכותל

פצצה בגולן

בחופשת הקיץ אפשר להכיר בירושלים אורחים נפלאים מהארץ ומהעולם.

שבת בבוקר, בדרך לכותל, אני פוגש בשמחה חברים יקרים מרמת הגולן. הם צועדים איתי יחד לשער יפו, ואנחנו מעלים זיכרונות.

לפני כמה שנים הם פנו אליי כדי שאפיק עלון שבת שבועי בנושא תנ"ך והזמינו אותי לפגישה דחופה בגולן עם יהודי צדיק שתורם הרבה כסף לפרויקטים תורניים בפריפריה ועם רעייתו אשת החסד הצנועה העטורה בשביס לבן.

הזוג האנגלוסקסי דיבר איתי באנגלית והרשים מאוד בלהט להחזיר את הנוער ללמוד פרקי תנ"ך. סיכמנו להיפגש שוב בירושלים. אצלי במשרד ראיתי את החומר הכתוב באנגלית, ומשהו בתוכן הטריד אותי מאוד בתוכן. פירוש רש"י או חז"ל לא הוזכרו, רק פרשנות עצמית של היהודי הנדבן, שתיבל הסבריו במונחים שלקוחים מעולם מונחים זר.

נדלקו לי נורות אדומות. שאלתי את חבריי אם האיש אמין. הם נעלבו מהפקפוק שלי בזוג הצדיקים. הופניתי לרבני יישובים וראשי ישיבות בצפון, והם סיפרו לי בהערצה על מסירותו של היהודי לעולם התורה וההתיישבות ועל התרומות הרבות שהוא מביא תדיר מנסיעותיו לחו"ל.

בלית ברירה תליתי את הוצאת עלון השבת התנ"כי בתנאי שאוכל לערוך את החומר כהבנתי. לאחר שהוצאנו את הגיליון הערוך לבתי הכנסת הגיעו בבהילות למשרדי זוג הצדיקים, הבעל חובש הכיפה הגדולה והרעיה עטוית השביס הלבן המכסה כל שערה. בדמעות הסבירה לי האישה שהעריכה שלנו קלקלה את מטרות בעלה, הכותב המוכשר. היא ביקשה בתחנונים שלא נשנה את הטקסטים, המתורגמים מאנגלית. הסברתי לה שהמושגים של בעלה המתורגמים מאנגלית, "עדי השם" ודומיהם, אינם מקובלים עלינו.

הבכי היה קורע לב. התעקשתי שהחומר מזיק ללימוד התנ"ך וחייב לעבור עריכה מסיבית של המומחים שלנו ולקבל תוספת של פירושי רש"י וחז"ל.

נפרדנו בחוסר הסכמה מוחלט. הזהרתי נחרצות את חבריי בגולן שחוסר ההסכמה של הזוג לעריכת החומר מעידה על כוונות זדוניות מוסוות היטב. חשדותיי לא התקבלו בגולן בשמחה יתרה.

לאחר זמן קצר שמעתי באחת ממהדורות החדשות שהתפוצצה ברמת הגולן פרשה מזעזעת של זוג מיסיונרים שליחי הוותיקן. הבעל היה יהודי מומר, והאישה נוצרייה אדוקה. הם התיישבו בגולן כדי להפיל בעורמתם אנשים אידאליסטיים וערכיים, ובהם ראשי מוסדות רבים ואף רבנים חשובים. "הבעל" נסע בחשאי, מפעם לפעם, לאיטליה להביא משם כספים ל'תרומות נדיבות' ולקבל הוראות הפעלה. כשבא לארץ חיפש טרף קל לסיפוק הרעב המיסיונרי העצום שלו ותאוותה של רעייתו הצבועה והנכלולית.

נסערתי מאוד. מצד אחד שמחתי שלא נכשלתי בהפצת השקרים הנוצריים של "הבעל" והרעייה שהצלחתי לערוך אותם לפי דברי חז"ל, ושאזרתי אומץ לעצור את המזימה שלהם לעשות פיגוע מיסיונרי מתמשך. ולהפיץ את השקרים המסיתים בבתי הכנסת בכל הארץ. הקב"ה סייע לי, שלא הפכתי לכלי פרסום לרשעים המסוכנים. מצד שני כאבה לי מאוד הידיעה ש'נביאי הבעל' הצליחו להפיל ברשתם רבים וטובים בצפון הארץ.

בשבוע שאנו קוראים בפרשה ובהפטרה על מסירותם וקנאותם המופלאה של פינחס ואליהו הנביא (לפי חז"ל, פינחס הוא אליהו) על מיגור עבודה זרה מעם ישראל ומארץ ישראל, אפשר לקחת דוגמה וללכת בדרכם. כל אחד כפי יכולתו.

בואו נהיה ערניים וזהירים מפני הניסיונות להכניס בכוח השפעות זרות לשיח הציבורי ולתרבות הישראלית. את ההשפעות המגמתיות יעטפו תמיד מילים יפות ומכובסות: הדתה, המרה, הפרדה, סטטוס-קוו, הקרן לידידות, הקרן לישראל החדשה, שוברים שתיקה ושות'.

השבוע הגענו לשיאים חדשים בצביעות התקשורתית. אני מקווה שלא יצליחו לעצור אותנו ולהלך עלינו אימים. אין לנו כוונה לכפות את דעותינו. אנו עומדים על זכויות הפרט שלנו ושל אחינו ואחיותינו. יש לנו מסרים חינוכיים וערכיים, ונמשיך להגיד אותם בלי פחד ובלי מורא. יש לציבור הדתי אחריות לצביון החיים הציבוריים שלנו בארץ ישראל בדיוק כמו פינחס ואליהו: לשבת הציבורית, לשיח התקשורתי, למסרים החינוכיים, ליחס להתיישבות בארץ ישראל, לקליטת עלייה, למלחמה במיסיון, למלחמה בהתבוללות, לבתי משפט, צבא ומשטרה שמכבדים ערכים יהודיים ועוד.

אז בפעם הבאה שאתם מגיעים לרחוב יפו בירושלים ופוגשים מיסיונר מהאוניברסיטה המורמונית בהר הזיתים שמחלק חומר תעמולה, זכרו שגם לכם יש שליחות… לסלק אותו משם. ומהר.

שבת שלום.

הרב ד"ר אדלר שולח לי במייל את המאמר שכתב לפני שנים. המשנה במסכת פרה מתארת את הגשר שבנו לכוהן משערי הר הבית להר המשחה (הר הזיתים). הגשר נשען על קשתות רבת שחצצו מפני הקברים. מקום הכנת אפר הפרה וגת של יין טהור הוצבו מעל חלל תת-קרקעי ענקי במרכזו של ההר. חלל זה הפריד גם הוא מטומאת קברי התהום.
ממדידות מדויקות שעשה הרב אדלר מתברר שהאתר המקודש נמצא כיום בחצר המגודרת של כנסיית דומינוס פלוויט, שהשתלטה על השטח הקדוש וניכסה אותו לעצמה.

זה ריטואל מקומם ומצער שהשתרש באלפיים שנות גלותנו, ששונאינו מעמידים בתי תִפלוּת של עבודה זרה דווקא במקומות קדושים ליהדות: הר הבית, הר ציון, עיר דוד, הר הזיתים, מערת המכפלה, בית לחם, הר נבו בירדן, הר סנטה קתרינה – המכונה הר סיני – טבריה ועוד. בחצר הכנסייה נמצאו שרידים של מנזר עתיק בן כ-1,500 שנה. ידוע שמי חטאת של אפר פרה אדומה הוזו בתקופת האמוראים עוד כ-500 שנה אחרי החורבן. גם בור ענקי כרוי שם, וגם גת של יין. הרב אדלר בדק ומצא שהכנסייה אכן בנויה מעל בור רחב. הבור הוא ככל הנראה שריד לאותו חלל עצום שסייע לבודד את הכוהנים והמיטהרים מפני טומאת קברי התהום. הכמרים והנזירים לא אפשרו לרב אדלר להמשיך במחקרו ודחקו בו להסתלק, אך הוא הצליח לשלשל פנס וגילה באלומת האור את גודלו העצום של הבור הנעלם. האם הנזירים יודעים משהו שאנו לא יודעים? קצת על המקום: את ציוניהם הק' של הרב קוק ובנו זצ"ל בחלקת הנביאים בהר הזיתים ודאי זכיתם לפקוד. אם תצעדו מציון הרב קוק 30 צעדים בשביל צפונה תחלפו ליד הקבר של אביה יהושע, בננו היקר. מייד לאחר מכן תצאו בשער הצפוני של בית העלמין ותגיעו לדרך הכוהנים הצרה המתפתלת במורד ההר. פנו בשער שמאלה במורד ומייד ימינה. היכנסו בשער חצר הכנסייה וצעדו כמה צעדים צפונה. הביטו שמאלה ותראו לפניכם את שער הרחמים, ומשמאלו ממש בקו ישר מולכם – כיפת הסלע.

על פי רוב הדעות, כיפת עומאר בנויה מעל אבן ה'צאחרה', הידועה לנו כאבן השתייה שממנה הושתת העולם, שהייתה מוסתרת מאחורי פרוכת קודש הקודשים. לשם צפה הכוהן כשהזה את דם הפרה האדומה. כאן, בדיוק במקום זה, עמד הכוהן. הוא לא עמד בפסגת ההר כדי להיות קרוב למקדש וכדי להצליח לראות את הפרוכת מבעד לשערי המקדש.
הנוצרים בנו את הכנסייה על מקום הטהרה, וחלון מרווח מסומן בשתי וערב משקיף בדיוק מרבי היישר לקודש הקודשים )אשרי מי שלא ייכנס לכנסייה, שהיא עצמה מקום טומאה).

באר המים

הגת העתיקה

חלקת קברים של יהודים יקרים ובה מאות מצבות מנותצות ומושחתות, זכר לפוגרומים של הפורעים הערבים ששלטו בהר הזיתים לפני מלחמת ששת הימים. מעל חלקת קברים זו עבר גשר הקשתות העתיק שעליו פסעו הכוהנים לבית המקדש בלי להיטמא למתים.
מרתק אותי לדמיין את תהליך הטיהור של בני ישראל לכלל ולפרט שנעשה דווקא במקום קדוש זה, כמה צעדים מקברו של אביה שלנו, הטמון ליד ענקי הדורות וקדושי עליון.
כשאני ניצב מול קודש הקודשים אני רועד בכל גופי, מתרגש מהמחשבה שדווקא רחבת מקור טהרת עם ישראל שוכנת בטבורו של בית החיים בהר הזיתים. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". זה ממש כאן, מתחת לכפות רגליי. ולמה המקום הזה חשוב כל כך לימינו? הרי יש לנו די צרות מבית ומחוץ, בחירות ואיחודים ואהוד ברק וליברמן ואיראן והפגנות צודקות של בני העדה האתיופית היקרה לנו מאוד…

הרב בורשטין מסביר לי שדווקא עכשיו הר הזיתים נעשה אקטואלי מאוד, כי מגדלים פרה אדומה ברמת הגולן. "כשהפרה האדומה תשרוד ותגיע לגיל שנתיים, אם לא יעלה עליה עול יוכלו פרחי כהונה שגודלו במכוון הרחק מטומאת מתים או גרי צדק מיוחדים להתעסק בהכנת מי החטאת ולהתחיל בהר הזיתים תהליך טהרה בעם ישראל. זה נשמע אולי הזוי ומסובך", אומר הרב בורשטין, "אבל זה מאוד מעשי וניתן לביצוע מתוך בירור הלכתי מעמיק".
אגיד פה דברים קשים מרחשי ליבי. סליחה אם דבריי יזעזעו מי מכם. בימיו האחרונים התראיין הרב חנן פורת זצ"ל ואמר: "המוות אינו חידלון של החיים, כפי שהתרגלנו לחשוב, אלא דווקא תגבור של חיים. כפי שאומר הראי"ה קוק באורות הקודש: "המוות הוא חזיון שווא! טומאתו היא שקרו! (זוכרים את הבור הטהור בחצר הכנסייה הטמאה?) מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא תגבורת החיים ותעצומתם… מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו… לנפש לא יטמא בעמיו". הרי מי חטאת שנעשו בקפידה בהר הזיתים, מול קודש הקודשים, טימאו טהורים וטיהרו טמאי מתים. זהו רמז עבה לחזיון התעתועים של המוות.
מאז שאביה נהרג אנחנו ב'קרן אביה' קיבלנו עלינו להעלות אלפי יהודים להר הזיתים, והצלחנו בכך. בשנים ההן היה ההר מופקר למחבלים ולפורעים ערבים. בשנים האחרונות, בסיוע הרב הלל הורוביץ, עולים רבבות יהודים ויהודיות במהלך השנה כולה להתפלל ולסייר כאן על קברי הצדיקים מול שער הרחמים, ליד מקום טהרת מי חטאת, ליד ציונו הק' של הרב הראשי שלמה גורן זצ"ל, מהמשחררים האמיצים של הר הבית ומערת המכפלה, בדיוק במקום שממנו פיקד רב-אלוף מוטה גור על לוחמי הצנחנים ונתן את הפקודה שתיזכר בע"ה לנצח נצחים: "'היכנסו לשער האריות. נוע, נוע, סוף".
סוף לכיבוש הזרים. סוף לאלפיים שנות כיבוש, סוף לחמסנות ולדורסנות הזרה בכותל המערבי, בהר הזיתים ובהר הצופים. כמעט סוף לשלטון זרים בהר הבית. כמעט סוף לגלות המרה.
שבת של טהרה ושלום מירושלים ת"ו
תודה לרב ד"ר יונתן אדלר, מרצה באוניברסיטת אריאל בנושא ארכאולוגיה והלכה, על מאמרו המרתק ועל השרטוט המדויק של מקום עבודת הכוהנים. המאמר מופיע מעכשיו גם באתר 'גילוי דעת'. תודה לידידי הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■