כמה פעמים ביום אנו חווים את החוויה המפוקפקת של ׳כפיות טובה'? התאמצנו כל כך לעשות טוב לחבר, הזענו, יצאנו מגדרנו בכדי למלא את רצון בן זוגנו, השקענו בעבודה את מרצנו והיינו 'ראש גדול' אך נתקלנו בתגובה צוננת ולפעמים אף פוגעת: 'תודה אבל חבל ש…' או 'כן, הוא התאמץ בשבילי בגלל שהוא חייב לי…', אז אולי לא כדאי להשקיע בלעשות טוב?
נתבונן במצוות התורה ונראה שמצוות רבות יסודן ברצון לחנך אותנו להכרת הטוב, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. כגון מצוות כיבוד הורים, מצוות צדקה לעניים, אנו מודים לה' שהתברכנו בממון ולכן אנו מכירים טובה ומחלקים ממנו לאחרים.
בפרשתנו מובאת מצוות הבאת הבכורים שאדם מביא את פירותיו הראשונים לירושלים. אך יש במצוות ביכורים חידוש נוסף שהאדם צריך ממש לומר בפיו לכהן שהוא מודה לה' שהביא אותנו אל הארץ הזאת ונתן לנו את הפירות וכעת הוא מכיר טובה ומביא את פירותיו.
למדנו ממצווה זו שלא מספיק להכיר טובה בלב. צריך לומר זאת, לא להתבייש, לא לעשות חשבונות, תכיר טובה כי זו האמת, השקיעו בך, נתנו לך, חינכו אותך, עבדו בשבילך, הצבא שומר עליך, המדינה נותנת ביטוח לאומי, ועוד אלפי הזדמנויות בחיינו להכיר טובה ולומר תודה. וודאי במעגלים הקרובים בין בני זוג, ילדים, חברים, עבודה. כי מי שיודע להכיר טובה בינו לבין חברו, ידע גם להכיר טובה לרבונו של עולם על כל הטוב והחסד שהוא משפיע לנו ולעולמנו.
בימי חודש אלול אנו מתוודים. המילה וידוי גם מלשון הודאה – להודות לה' על כל הטוב, כולל על האפשרות לתקן, להשתפר ולדעת להעריך את מה שיש לנו. 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה' אלוקיך לך'.
