על החירות של הרב אלישיב, על שיעורים ששמעה הנערה בבית הרב צב"י קוק, על ראש השנה במחיצת ר' אל'ה לפיאן, על ה"סבא" הרב יהושע בכרך, על סלונים ובריסק, ועוד חיבורי עולמות
1. אני מהרהר בימים אלו במשמעותה העמוקה של החירות, והיא בהיות האדם אדון לעצמו, שולט ברגשותיו ומוביל את חייו ע"פ רצונו ובחירתו, ולא ע"פ השפעות חיצוניות. וכך סיפר לי אחד ממשמשי הרב יוסף שלום אלישיב: 'עשרים שנה הייתי אצל הרב אלישיב יום יום, ומעולם לא ראיתי אותו יוצא מגדרו, מתרגז, כועס, מאבד את שלוות רוחו, או מצוי בחוסר שליטה, לשום כיוון. פעם באו אנשים שחירפו וגידפו אותו במילים קשות במיוחד, והוא לא הגיב כלל, כאילו זה עובר לידו. ואז שאלו מאן דהו: הרב לא מקפיד עליהם? הוא השיב: אתה חושב שיש לי גם זמן להקפיד?
קריאת המגילה ארכה אצלו זמן רב, אולי שעתיים. היו מרעישים ב"המן" זמן ארוך מאד. אני משוכנע שהוא לא אהב את זה, אבל מעולם לא נראתה על פניו הבעת כעס כלפי זה, או אובדן סבלנות'.
2. השבוע סיפרה לי גב' לאה סרלואי, אחות של הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל: 'אחי דאג לי מאז ילדותי גם ברוחניות. הוא רצה שהקשר שלי עם התורה והיהדות לא יהיה רק ברמת הידיעה והשכל אלא גם ברמת החוויה. אני זוכרת שכבר בגיל הילדות הוא לקח אותי, במצות אבא, לבית האדמו"ר מהוסיאטין ברח' ביאליק בתל-אביב. (רבי ישראל פרידמן, זקן האדמו"רים בארץ. מ.ד.). וכך כשלמד בישיבת היישוב החדש ובישיבת חברון, היה דואג להפגיש אותי עם מקורות ההשראה שלו, לקחת אותי אליהם, או לספר לי על הנהגותיהם ומידותיהם. פעם הוא שלח אותי לעובדיה 30 בירושלים, רצה שאפגוש את הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב. ישבתי שם בצד, בביתו של הרב צב"י, עם עוד כמה בנות, להקשיב לשיעור שהוא נתן לבחורים בביתו.
לקראת נישואי, (הרב הדרי היה השדכן שלה ושל הרב שמואל סרלואי. מ.ד.), הוא שלח אותי ואת החתן, לקבל ברכה מהצדיק הירושלמי ר' אריה לוין. הגענו לחדר המסכן שבו הוא התגורר, בשכונת משכנות. שמואל, החתן, נותר עומד ולא רצה לשבת, משום כבודו של ר' אריה (אולי כמו אצל אדמו"רים, שנהוג לעמוד למרות שהם מציעים לשבת. מ.ד.), אז ר' אריה אמר לו: "שב, אל תתבייש. 60 שנה ישבו כאן רבים, בדיוק על הכיסא הזה". ר' אריה התיישב לכתוב לנו מכתב מאד יפה, בכתב ידו המיוחד, ברכה לנישואינו. 66 שנה פחות חודשיים חיינו יחד, עד לפטירתו לפני כמה שבועות.
בנערותי, כשאחי נפצע קשה, והתאשפז בבית החולים הדסה, הלכתי עם אחד מחבריו לבקר אותו. ברחוב שטראוס, ליד בית החולים, פגש אותנו ר' אריה לוין. הבחור אמר לו שאנחנו הולכים לבקר את הפצוע. ר' אריה התפלל על החולה. הבחור הצביע עלי ואמר לר' אריה – זו אחותו. הייתה לר' אריה תנועה של חיכוך ידיים זו בזו, כדי להביע תנועת שלום בלא ללחוץ יד לאישה. הוא חיכך ידיו ואמר בהתרגשות: 'את האחות? שיהיה בריא בזכות שאת אחותו!'.
בעלי היה "קבצן", כהגדרת אחד מילדינו. כלומר, קבצן רוחני. כל ימיו הוא היה מקבץ תורה ומידות טובות מכל מי שהיה אפשר ללמוד ממנו, בלי הבדלי מגזר וכדו'. גם בעבר היו מחלוקות, אבל לא הייתה טינה. היו דרכים שונות. הוא למד בישיבת כפר חסידים עוד בהיותה בזכרון יעקב, והוא למד בישיבת מרכז הרב, וחי כל השנים בידידות ובהערכה לכולם. הנה דוגמא: היה חשוב לו לסכם אתי בצורה ברורה, עוד לפני האירוסין, שאסכים לבוא איתו בכל שנה לישיבת כפר חסידים לעשות שם את הימים הנוראים, במחיצת המשגיח ר' אל'ה לפיאן. ואכן כך היה בשנותינו הראשונות. זכינו להתפלל עם ר' אל'ה לפיאן, ולשמוע מדרשותיו, שאמנם היו כבר בקול חלוש, לעת זקנתו. אני זוכרת שפעם הוא ביקש מהרב דב יפה, המשגיח שם, לתת בישיבה שיחת מוסר בעניין מסוים של יושר. הוא הרגיש מספיק פתיחות ונוחות לבקשה כזאת.
כשבעלי, ילד ניצול שואה, הגיע לארץ בחילופי שבויים (אל מול הטמפלרים, שהיו גרמנים שחיו כאן בא"י, מ.ד.), כבר לא היה לו אבא. אביו הי"ד נרצח בשואה. אימו עבדה קשה מאד לפרנסתם. למזלה, היא הבינה שרוצים לקחת אותו ואת אחיו יבלח"א למוסד לא דתי, והיא התעקשה לשלוח אותם דווקא למוסד של הרב יהושע בכרך. שם התגבש אצלו הכיוון ללכת לישיבה. ילדינו היו קוראים לרב בכרך "סבא". לפני השואה היו לבעלי 7 בני דודים באותו השם שלו – "שמואל סרלואי", וכולם נהרגו בשואה. הוא היה אומר לעצמו שאם הוא ניצל, הרי שלא לחינם הוא ניצל, וכל חייו הוא חי חיי שליחות'.
3. שמעתי ממו"ר "נתיבי ישורון" מסלונים: פעם נפגש האדמו"ר בעל "ברכת אברהם" מסלונים עם ר' חיים מבריסק. אמר לו ר' חיים: 'מה חידשתם בחסידות, שאין בלמדנות שלנו, שאין בגמרא?' השיב ה"ברכת אברהם": 'דרכי עבודת המידות. למשל, מידת הענווה'. אמר לו ר' חיים: 'מידת הענווה גם היא נמצאת בתוך הסוגיות הלמדניות. הרי הגמרא שואלת מהו המקור לכך ששפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות שחייבים למסור עליה את הנפש. כלומר, אם מכריחים יהודי להרוג מישהו, ואם לאו – יהרגוהו, אסור לו להרוג. והגמרא עונה שזו סברא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"? כלומר, מה ראית שדמך אדום וחשוב יותר מדם חברך, אולי זה הפוך? והנה בין שזה יהיה אחרון העבריינים של בריסק ובין שזה יהיה הצדיק הגדול ביותר בעיר, עדיין אסור לצדיק להעדיף את חייו על פני חיי העבריין. כלומר, אסור לו לראות את עצמו כבעל ערך רב יותר מאחרון המושחתים. יש לך ענווה גדולה מזו?'. [ע"פ מסקנת החקירה של ר' חיים בחידושיו על הרמב"ם בתחילת הל' יסודי התורה, הדברים יחודדו אף יותר, ובפרט בהשוואה לפרשנות החזו"א החולקת, עי' בגיליונות חזו"א על הגר"ח. מ.ד.]
4. בעקבות תגובת הרב חיים כץ, ראש ישיבת "משכן יעקב" בחיפה ורב שכונות רמות רמז ורמת אלון, לציטוט שלי באחד הטורים הקודמים, אתקן טעות לגבי אביו וסבו, בהתנצלות, ואוסיף: ר' יעקב כץ היה ח"כ מטעם פועלי אגודת ישראל, וסגן ראש עיריית חיפה. הרב דוד כץ, מרבני חיפה, שייסד את ישיבת "משכן יעקב" ועמד בראשה, היה חתנו של ח"כ ר' יעקב כץ (ולא בנו). ח"כ ר' יעקב כץ, אישיות דגולה ואהובה גם על "רחוקים", למד בישיבת חכמי לובלין של הגאון ר' מאיר שפירא, ועסק בארץ, בין היתר, בקליטת מעפילים ועולים. הוא היה מוערך מאד ע"י גדולי ישראל על עשייתו הציבורית הרחבה למען התורה, ולמען הצביון היהודי של מדינת ישראל, ועל אהבתו הגדולה לארץ ישראל. אומרים שהשטח המיוחד לישיבה הנ"ל ניתן אחרי פטירתו, דווקא ע"י אבא חושי, ראש עיריית חיפה, איש "השומר הצעיר", מתוך הערצה לאיש שהישיבה תקרא על שמו. מן הסתם עוד יסופר עליו… ■
meirdorfman@gmail.com
