ביום חמישי, ח' אייר, ממש לפני חודש וקצת, בתום ימי ההוד הנוראים של זיכרון ועצמאות בצל מלחמה לא נגמרת, עמדנו בהר הרצל, בלוויתו של גיבור צעיר, רועי בית יעקב, אחת מיני אבדות רבות, כבדות מנשוא של מלחמת חרבות ברזל.
יותר משההספדים בלוויה של רועי סיפרו עליו, הם סיפרו בעיקר על הסביבה בה גדל, על המשפחה, על היישוב, על האחים.
בעייני, רופאים למשל, לא צומחים סתם להיות רופאים, הם מוקפים בסביבה שוחרת ידע, בשאיפה למצויינות, בחינוך להשקעה, בהמון חברים שלומדים איתם בתיכון ובאוניברסטיה ומחונכים כמוהם, כשבסוף התהליך מעטים יוצאים רופאים בקצה, ככה גם גיבורי ישראל, ריכוז הגיבורים הגבוה שיצא מהיישוב עלי, מעיד בעיקר על תבנית נוף מולדתם, על הסביבה שבה צמחו.
על סביבה ערכית מאד ואידאליסטית של יציאה אליי האחר, אהבת העם והארץ, מבט חיובי מאד ואופטימי על החיים ובעיקר על המון סבלנות.
בקשה לי אליכם, אנא קראו בהמשך הטור הזה, את ההספד שנשא יו"ר היישוב עלי, אבידן בית יעקב, על בנו- רועי.
גם מההספד הזה אפשר ללמוד על האב, לא פחות מאשר על הבן, על החינוך בעיין טובה, על הראיה החיובית של החיים, על כמיהה אמיתית להכרעת הקרב ונצחון האויב, על הכרת הטוב, אהבת הארץ, מקצוענות ודיוק.
ההספד הזה, שתפס וטלטל אותי למשך שבועות ארוכים, יוצק לנשמה את כל מה שטוב ובריא בסביבה בה רועי גדל, הלוואי שנדע לשכפל את הרוח הזאת, ללמוד ממנה, הלוואי ונדע לייסד עוד ועוד קהילות דוגמת תושבי עלי הגיבורים, להפיץ את תורתם ורוחם, זאת מלחמה ארוכה של התמקדות חינוכית בדברים החשובים באמת, הלוואי ונדע לנצח. ■
רועי הצדיק!
כמה צדיק היית, צדיק מדוייק. לפעמים היה קשה לך עם כל מיני החמרות, אז היית מתווכח עם שחר, אחרי כמה דקות היית מוציא קיצור שולחן ערוך או שמירת שבת כהלכתה ומוכיח שצדקת. בדרך כלל ניצחת.
על ההלכה הקפדת, לא יותר אבל בעיקר לא פחות. לעיתים היה נראה שאתה לא כל כך מתחבר להלכה, לשיח האמוני, אבל היית לך החלטת ברורה שעל ההלכה אתה לא עובר. היה לך ביטחון מיוחד בדיוק שלך. מאוד סמכת על עצמך. אנשים רבים כשיוצאים מהבית לטיול, או חייל שיוצא מהבסיס למלחמה, כל הזמן חושבים "מה יהיה חסר לי" ומפוצצים את התיק בכל מיני דברים – כי אולי הם יצטרכו. והתיק נהיה כבד ומסורבל. אתה לא כך, אתה מדוייק. תמיד לקחת דווקא תיק קטן ושמת בו בדיוק את מה שאתה צריך, לא מילימטר יותר. ואף פעם לא היה חסר לך משהו, ידעת בדיוק מהי הצידה הנכונה לדרך – רוחנית ומעשית. היית מדוייק, היית מקצועי.
בעבודות העץ שבנית בבית, בצילום עם מצלמה או עם רחפן, הכל היה מדוייק, גם כשבישלת, גם כשנהגת. את הדיוק הזה ואת המקצועיות אני בטוח שהבאת גם לצבא. זכו בך החיילים שלך, זכה בך עם ישראל.
למדנו יחד להיות אב ובן. בתחילת לימודיך בישיבה התיכונית, עשיתי כמה טעויות, היה לנו קשה – אבל מאז למדנו להתחבר. לימדת אותי להביט על הטוב, בדיוק כפי שעשית עם המצלמה. כמעט כל תחומי העניין שלנו היו משותפים – צילום, טיול, עבודה בעץ. כל דבר שצריך להתקין או לתקן בבית, ידעתי שיש על מי לסמוך, המשכת אותי והחלפת אותי – והתעלית עלי. אתה יודע – אני לא סומך על אף אחד. אבל עליך תמיד סמכתי. כבר מגיל 6 כשהיינו הולכים לטייל הייתה מוצא את הדרך חזרה לבד, נולדת נווט ואיש שטח. לא פספסת פניה. כמה גאה הייתי בך. התחלנו לבלות יותר יחד – הכי אהבתי לרוץ איתך על חוף הים, שם התחברנו, כמעט בשתיקה, לפעמים הרגשתי בך אח תאום.
בצבא פרחת ממש. מצאת את מקומך, היית בטוח בדרכך, מדוייק ומקצועי. עם פרוץ המלחמה קפצנו יחד, הבנו מיד שזו מלחמה ושהיא תהיה ארוכה. אמרנו יחד שלום לאמא – "נחזור עוד חודשיים…לפחות" – בדרך אסף אוצך המ"פ שלך – הלכת להילחם בשדרות ואני המשכתי לחטיבת הקומנדו. עברו חודשים – לא נפגשנו. אתה לחמת בעזה, עקבתי ארחיך דרך המשואה, לא התלוננת, שמחת, היית גאה בחיילך, במשימה החשובה שזכיתם לעסוק בה. כעסת כששמעת שהורים פנו למח"ט והתלוננו שאתם לא יוצאים הביתה. בסג'עיה זכית להוביל את ההתקפה החטיבתית, שוב עקבתי אחריך במשואה. כשיצאת מסג'עיה סוף סוף נפגשנו. סיפרת לנו על חיילך, כמה הצוות שלך מעולה, כמה בתים יצא לך לפתוח וכמה בתים פוצצת. אני בטוח שכל זה היה מדוייק ומקצועי – היה לי ברור שהצוות שלך לא יעלה על שום מטען ולא יחשף לאויב.
אחר כך נכנסנו לח'אן יונס, כן נכנסנו, זכינו ללחום יחד בח'אן יונס. אין יותר גדול מזה. פגשתי את חיילך ומפקדיך שמעתי שמספרים שהצוות שלך הוא היחיד שמקפיד להתקדם רק בדילוגים ושמקפיד על פתיחת כל זיג כמו שצריך גם עכשיו אחרי כמעט ארבעה חודשי לחימה רצופה. אמרתי ברור – זה רועי. מדוייק, מקצועי וקטלני.
עשינו מעבר כח דרך כח. הקומנדו דרך צנחנים. המשימה שלכם איית לפתוח לנו את הציר ולהעביר אותנו – ישבנו יחד בבית שלך לתאם תוכניות. אני התגאתי בך ואתה התגאת בי. ידעתי שאתה בלתי פגיע, לא חששתי – אתה מדוייק ומקצועי – באמת אף כדור אויב לא יכול להשיג אותך ולא פגע בך. נפגעת רק מהאש הקדושה של צה"ל. ואין בי מילימטר של כעס או טענה כלפי חיילנו, זו מלחמה וזה יכול לקרות. אתה נשארת קדוש אף כדור אויב לא פגע בך.
להילחם למדתי באמת מהרב עודד וולנסקי עם ספרו "אבן ישראל". את התורה הזו בדרכך, קיבלת גם אתה. "אבן ישראל" היא בלתי מנוצחת, "אבן ישראל" – אבן זה אב ובן. זכיתי להיות איתך בקודש הקודשים של עם ישראל, לבושי מדים, יחד במלחמה – אין יותר גבוה מזה.
רועי המתוק, כך קראתי לך. ידעת מה המחיר שאתה עלול לשלם ולרגע זה לא עצר אותך. לשנינו זה היה ברור. כמוך עוד אלפי חיילי צה"ל – לא ינצחו אותנו!
כן צה"ל צריך להתרומם, צריך לרכז מאמץ ולהכריע. זו תקופה לא פשוטה, אופן הפעולה שלנו מורכב ולא אידאלי. אנחנו צריכים לחזק את מנהיגנו ומפקדנו ולומר להם – מאות אלפי חיילי צה"ל מוכנים להכריע! אין בהם פחד! רק צריך להחליט. הדשדוש הזה הוא חלק מקשיי המלחמה, קשיי הגאולה, ואנו מקבלים אותו באהבה – לא באים בטענות. רק רוצים לחזק ולומר לכם – זה אפשרי – תהיו מדוייקים, תהיו מקצועיים ואנחנו נכריע. אני לא פונה למג"ד ולמח"טים – אני פונה אליכם מפקדי הצבא – יש תורה צבאית, תדבקו בה, זו הדרך בה רועי ניווט, זו הדרך בה רועי פעל. הוא לא דיבר כמעט, הו פעל הוא עשה. בעין של צלם מזהה את התמונה, בוחר את הדרך, מנווט אותה במקצועיות ופוגע באויב בדיוק. תכפילו את זה במאות אלפי לוחמי צה"ל – ותכריעו!!
תרימו את הראש, תרימו את המבט, תרימו את הדגל – ותכריעו!
רועיקוש – לא יכולנו לבקש מתנה טובה יותר – כמעט 23 שנה זכינו בך. אמא ואני נמשיך את הדרך – לא נשתנה – אנחנו יודעים את הכיוון – נעשה מאמץ להשתפר, להיות טובים יותר. גאים בך, אוהבים ומתגעגעים – אחיך ואחיותך – מעריצים אותך – ואתה קדוש – להעריץ קודש זה טוב.
ישבנו עם אלישע העו"ס עם הילדים לפני ההלוויה הוא אמר משפט שנשמע טכני אבל הוא מאוד עמוק, הוא אמר: " אתם יודעים, את הארון קוברים את הדגל לא קוברים!" הוא נמצא שם, הוא ממשיך להתנופף!
רועי היקר – נוח בשלום על משכבך והיה מליץ יושר לעם ישראל. ■