שודיה: שפיות או הפקרות

בשבוע שעבר – מחילה מכל המבודדים – יצאנו לפארק. שיערנו שהוא גדול דיו שנוכל ליהנות קצת מהאוויר הצח, מהמתקנים ומהחיות בלי להתחכך יותר מדי באנשים אחרים. מה שלא ציפינו לראות הוא מאות (!) משפחות עם ילדים, כולם מתרוצצים, משחקים, מחליפים מתקנים, מתיישבים לארוחה קלה בשולחנות הציבוריים וממשיכים לשחק. אפס אמצעי זהירות נגלים לעין, בלי אלכוג'ל, בלי כפפות ובלי רמז לזה שבחוץ משתולל נגיף שגורם למדינות החזקות בעולם לעצור הכול ולהסתגר.
שוודיה היא המדינה האחרונה באירופה שאינה נוקטת כרגע באמצעים חריפים לנוכח איום הקורונה: העסקים פתוחים, התחבורה הציבורית כהרגלה, בתי הספר והגנים פועלים (ההשכלה הגבוהה לא), ועכשיו שהשמש האביבית מתחילה לצאת גם הרחובות מתמלאים.
ההיגיון פשוט לכאורה: האוכלוסייה בסיכון צריכה להישאר בבית, ושאר האוכלוסייה צריכה לצאת ולעבוד כדי לאפשר לכלכלה להמשיך לנוע. גם אחרי 180 מקרי מוות, לא עלינו, אזרחי שוודיה מחולקים לשניים: מי שחושבים שזו המדיניות הנכונה ביותר, שומרים על זהירות וממשיכים בחייהם כרגיל ככל האפשר, ומי שזועמים על הממשלה שהיא מפקירה את אזרחיה ומעדיפה כסף על פני חיי אדם.
אנחנו שליחים בשוודיה. עוזי בעלי היקר והמוכשר הוא רב הקהילה היהודית בעיר גטבורג, שיש בה כמעט אלף חברים. שמיעה מפה של "חדשות הקורונה" מהארץ, עם ההגבלות ההולכות ומכבידות, גורמת לנו להרגיש כמעט ביקום מקביל: בעוד נתניהו חמור הסבר מחדיר באזרחי ישראל תחושה של סף כיליון, ראש ממשלת שוודיה סטפן לופבן מפזר אמירות מעורפלות על הצורך "לעשות מאמץ למען הזקנים שלנו" ו"לקבל אחריות". בדחילו ורחימו הוא התייצב השבוע לפני האומה כדי לבשר בלב כבד שמעכשיו מקומות בילוי ייאלצו להגיש מזון רק בשולחנות. אתם מבינים? בישראל יש הגבלת 100 מטר, ובשוודיה הציבור נאלץ להזמין את הבירה לשולחן ולא לשבת על הבר.
לא כולם שאננים: בקהילה היהודית, שרבים מחבריה מבוגרים, נוקטים משנה זהירות וביטלו את כל הפעילות בבית הכנסת ובקהילה, כולל ליל הסדר, שמגיעים אליו בכל שנה עשרות אנשים. המשך ייבוא הבשר הכשר, שבא אלינו לרוב מאיטליה וצרפת, נמצא בקשיים רבים. המקווה ב"ה נשאר פתוח. בקהילה וגם מחוצה לה אפשר כמובן להרגיש את המיתון הגובר ואת האבטלה הגדלה. אזרחים רבים מביעים זעם על מקבלי ההחלטות ודורשים צעדים קיצוניים יותר כמו הסגר חלקי ובדיקות יומיות מקיפות בכל האוכלוסייה.
יש הטוענים ששוודיה, שלא כישראל, לא חוותה זה מאות שנים איום קיומי ולכן אינה מסוגלת לתפוס את ההיתכנות לאסון בקנה מידה לאומי. כיוון שהניטרליות טבועה עמוק באופי הלאומי שלה, לא טבעי לה לנקוט צעדים קיצוניים שמשבשים את פני החברה, ודאי וודאי כשתוצאה היא פגיעה בעולם העבודה ובשגרת חייהם של האזרחים; הרי שוודיה רואה בעצמה אור לגויים בתחומי זכויות האזרח וזכויות העובד. אין ספק ששוודיה פועלת באופן שהולם את עולם הערכים שלה, ונשאר רק לקוות שיהיה בזה די לצלוח את משבר הקורונה במהרה.
*הכותבת היא בוגרת מכון שטראוס-עמיאל להכשרת שליחים ורבני קהילות