לפני 35 שנה עבדתי כרופאה פגיה בשערי צדק. היינו דוקרים את הפגים, מכניסים להם צינורות, ומיד משליכים אותם לעריסותיהם כשהם צורחים. מיעטו אז בהענקת מגע אנושי לפג המחובר לצינורות, אפילו במגע הורי. מאז נולדה שיטת שיטת הקנגורו , בו הילוד מונח בצמוד לגופו של ההורה כאשר עורם חשוף – עור לעור – וראש התינוק מכוסה בכובע ומבצבץ מגוף ההורה. התינוק הצמוד לחזה האב או האם יכול לשמוע את הלב הפועם של הוריו, בדומה לקולות ששמע ברחם, מה שגורם לו לרוגע ונינוחות. השיטה פותחה בשנת 1978 בקולומביה, בעקבות מחסור באינקובטורים. מחקרים רבים מצביעים על תועלת רבה לשיטה – השפעה חיובית על הקשר בין התינוק להורים, שיפור מדדים כמו קצב לב, נשימה וחום גוף, ואפילו הגברת ייצור החלב אצל האם. שיטת הקנגורו משפרת את תחושת הביטחון של ההורים ומשפרת את איכות השינה של התינוק גם לאחר שישה חודשים. הפגייה של המרכז הרפואי זיו זכתה במקום הראשון בארץ עם 144 דקות 'חיבוק' לפג בממוצע ביום.
עשרים שניות של חיבוק גורמות להפרשת פיטוצין ולהורדת הפרשת הקורטיזול של הסטרס. תינוק יכול אולי לשרוד בלי תזונה מיטבית, אבל הוא לא יוכל לשרוד ללא מגע. תיאוריית ההתקשרות של גן בולבי אומרת שמגע וחום חשובים לא פחות לתינוק מתזונה. פעוטות שגדלו בבתי יתומים שלא זכו לקשר עין ומגע אנושי פיתחו הפרעות התפתחותיות ורגשיות. במחקרי מעבדה על קופים נמצא כי גורים שהופרדו מאימותיהם והתבקשו לבחור בין מגע רך של בובה דמוית קוף ובין יניקה מבקבוק חלב שבו אחזה "קופה" אחרת, בחרו במגע הרך על חשבון תחושת רעב.
אגב, בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד ממשיכים באותו קו מחשבה, וכך פעוטים נכנסים לחדר הניתוח על מכונית "בימבה". זה מוריד את מפלס החרדה בקרב הילדים והוריהם, ואף של הצוות הרפואי.
בארץ כעשרה אחוז מהיילודים נולדים פגים. בחלק ניכר מהמקרים 'אשמים' בכך רופאי הפריון, שמתפתים לתת לאשה טיפול הורמונלי 'חזק', העיקר שתהרה, גם במחיר של הריונות מרובי עוברים שאם הם שורדים הם נולדים כצפוי קטנים ביותר. היום פגים רבים שורדים אפילו כשנולדו במשקל של 500 גרם. זה מעמיד דילמות לפני הצוות הרפואי, היות ויחד עם אחוזי הישרדות הגבוהים עולים הסיכונים לתחלואה קשה, שכוללת הפרעות בראיה, בשמיעה, בהתפתחות הקוגנטיבית והמוטורית ועוד. לעיתים קרובות הצוות הרפואי מתלבט בין נקיטת אמצעים 'הירואיים' להצלת העובר, לבין נקיטת גישה פאסיבית של 'שב ואל תעשה', תוך לקיחת סיכון שהילוד לא ישרוד.
וכך מספר פרופסור שימל בספרו החדש 'לראות את הנולד': תינוקת נולדה בשבוע 25 במשקל 800 גרם. היה זה בשנות השמונים, וההישרדות הייתה אז מוטלת בספק. כדי לאפשר ניטור יעיל של התינוקת נאלץ הצוות לצנתר את אחד מהעורקים הזעירים המספקים דם לחלק מאצבעות הרגליים. בעקבות כך, כצפוי, אספקת הדם לחלק זה של אצבעות הרגל נפגעה קשה… אבל זה הציל את חייה. היא שוחררה מבית החולים לאחר מספר חודשים, עם פגיעה בגפה. כעשרים שנה אחר כך נכנס פרופסור שימל למונית ולפתע פנה אליו נהג המונית "אתה הוא פרופסור שימל? אני האב של הילדה שלמען הצלת חייה 'הקרבת' חלק מאצבעות רגליה". אביה סיפר בהתרגשות שבתו סיימה תואר ראשון באוניברסיטה… ■
