שילוח הקן ואימהות

ד"ר חנה קטן

ד"ר חנה קטן

רופאה גניקולוגית, מומחית לפריון, מרצה וסופרת

לעת ערב, בין תפילת מנחה למעריב, אם תטו אוזן, תשמעו קול ציוץ אדיר. זאת מקהלת הציפורים המצטופפות בראשי העצים, מתארגנות לקראת שנת הלילה וממתינות לסיפור של אימא ציפור. והינה יורדת החשכה ונוחתת דממה עת נמות הן את שנתן, מכורבלות בין ענפי הברוש.

"לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך". במבט ראשון ברור שהמצווה הזו מגבילה את האפשרות לצוד מזון מן החי בטבע. כאשר אם ובנים עומדים להיות ניצודים יחד יש לוותר על האם ולקחת רק את הבנים. אנחנו לומדים למתן את יצר הרכושנות שלנו, את הרגשת 'כוחי ועוצם ידי' של האדם על הטבע, כדי שלא תזוח עלינו דעתנו. ובוודאי שחלק חשוב מהמצווה קשור למידת הרחמים על הבריאה בכללותה, שלא להשמיד משפחת עופות שלמה מן העולם. אנחנו מצווים להשאיר את האם השכולה ולאפשר לה להקים 'משפחה' חדשה, לחוות שוב את חוויית ההיריון האלמותית, לשבת על המשבר ולהוליד גאולה. 

אבל הטעם המוכר מכול למצווה מיוחדת זו קשור לרחמי האם על בניה: עצם הידיעה שהאם נוכחת כשבניה ניצודים איננה נסבלת. אם נשלח את האם, נמנע ממנה לראות בעיניה בקץ ולדותיה. חז"ל הדגישו שמי שמנסה להוכיח ממצוות שילוח הקן שהקב"ה רחמן משתקים אותו, כי מידותיו של הקב"ה אינן רחמים אלא גזרות. הקב"ה הרי מתיר לצוד עופות ולשחוט בעלי חיים לצורך רווחת האדם. אם נאיר פנס אחד של 'רחמים' של הקב"ה על בריותיו, מייד יאיר גם הפנס של הדין. ונסתרות דרכי אלוקינו.
אבל המצווה הזאת הופכת אותנו לרחמנים. היא באה לשם עידון מידותינו. לא לשווא ציווה הקב"ה שלא לקחת את האם והבנים יחד. הצורך בהגבלת הרכושנות ובהגבלת הכוחות שיש לנו מעדן אותנו ומלמד אותנו ענוותנות, ואנו לומדים גם לשמר את הרגשות שלנו ולא להקהות אותם יותר מדי בדברים של תכלית ותועלת, להישאר רגישים ועדינים. והרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם. דרך המלך של היהדות כוללת עדינות והתבוננות עמוקה מה ה' אלוקינו דורש מעימנו, והוא דורש מעימנו בין השאר גם רחמים וגם עדינות כלפי כל בריותיו, עם הבנת המורכבות שבחיים.
בכל גיל נשים חולמות היריון, אבל להיות אימא פירושו קצת יותר מתשעה חדשי אינקובטור חי ואספקת חלב טרי יותר מתנובה. להיות אימא פירושו להיות מסוגלת להכיל את הילד שפרס כנפיים, להתבונן בשערותיו המתנפנפות, להקשיב להגיגי ליבו, להניח לו לשגות ולהיות שם בשבילו, לשחרר את החבל, להאמין בו, לסגת מהבמה ולתת לו לכתוב את תסריט חייו. כמה זה קשה.
מאין באים רחמי האם על בנה הייחודיים דווקא לה? הרחמים האלו יונקים מתשעה חדשים של שאיבה ממכל החיים. גם ברבות ימיה אין אישה שאינה מדברת על היריון בלשון הווה, כאילו היא שוכבת כעת על המשבר ומחכה למרדים שיביא על כנפיו את זריקת האפידורל הגואלת.
החובה לשלח את האם הרחק לפני שלוקחים את הבנים מותאמת לרגש הטבעי המקשר בין אם לבניה. זה הרי תפור על דמות האימא היהודייה, היידישע מאמע, המסורה לילדיה עד כלות. כואבת את כאבם ושמחה בשמחתם.
אני מכירה לא מעט נשים שזכו לקיים את מצוות שילוח הקן על כל דקדוקיה – ונפקדו. בוודאי שאין מה להפסיד מקיום מצווה זו, שנאמר עליה "למען ייטב לך והארכת ימים".

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה