ואז באמצע לימוד שבועות שאל את מעביר השיעור שלא הכרתי אותו ילד בן 8 שאלה שבעצם ערערה את כל היסודות שטרח להניח מעביר השיעור בעמל רב.
כולם הסתכלו עליו וחיכו לראות מה הוא יעשה, בטח יוכל להפריך את הקושיה או לכל הפחות לדחות אותו בנימוס ולהגיד לו שהוא אומר דברים מעניינים אבל נתקדם ובסוף השיעור נדבר על זה אבל המגיד שיעור הזה פשוט אמר לו:
“שאלת שאלה נהדרת שמפריחה את כל מה שלימדתי עכשיו. והאמת? אין לי מושג מה לענות לך. לא יודע. כל הכבוד!”
ואם עד עכשיו התלהבתי מהחריפות של מעביר השיעור ומהחכמה הרבה שניכרה מהבניין היפה שהוא בנה לנו בחצי שעה האחרונה, הרגשתי שכרגע אני בעיקר מעריך אותו על היושרה והענווה שלו ואולי זה בעצם השיעור הגדול והאמיתי ביותר שאפשר ללמוד מהמהלך הזה שלו:
לפעמים צריך במקום לברוח ולהתחמק ולאכול את הראש, פשוט לומר בפשטות:
אני לא יודע. גם אם זה לא נעים וכולם מסתכלים ויש את החשש מהמה יגידו וזה לגמרי בסדר, והעולם לא יתהפך והכבוד שלך לא יהפוך לשטיח
אפילו אם השואל שהביך אותך הוא בעצם לא אחר מאשר ילד בן 8.
וחשבתי על פרשת המכנסונים והמורה שנשפטה בציבור ואיך שכל כך הרבה אנשים הזדרזו להביע את דעתם על הפרשיה הזו ולחרוץ את גורל המורה מבלי שטרחו ולו לעשות את המאמץ הקטן שכרוך בהתעניינות אמיתית וכנה בעובדות ואולי הדברים לא כמו שהם נראו אבל בגלל שמדובר בפייסבוק למי אכפת מהעובדות? מקסימום נתמודד עם תביעת לשון הרע וכבר נמצא דרך לצאת ממנה בחתיכה אחת
ובדיוק בגלל כל הסיבות האלו ואווירת החזות היא הכול כמה טוב להיזכר ולראות שיש עדיין אנשי אמת שמוכנים להקריב את קדושת היח"צ שלהם בשביל לברר את העובדות והעיקר שהאמת תצא לאור, גם במחיר פגיעה בתדמית הנוצצת שכולנו כל כך התמכרנו למגע ולתחושות שלה.
