בדרך לכותל

שלא אחד בלבד

01
שבת הגדול, התרגשות גדולה אחזה בי בדרך לכותל. חמוש באמונה גדולה ובשמחה על הזכות לראות בבניין ירושלים בערב חג חרותנו. חשתי שבשבת זו, לאחר שבוע קשה של אנטישמיות רצחנית, יש משמעות מיוחדת לעצם הצעידה הבוטחת לכיוון מקום מקדשנו. כמאמר הנביא זכריה, הטמון בעמק קידרון בין הר הזיתים להר הבית: ״והלכו יושבי אחת אל-אחת לאמור, נלכה הלוך לחלות פני ה׳ ולבקש את ה׳ צבאות, אלכה גם אני״.
קרני שמש אביבית האירו לי פנים. רחובות ירושלים השוממים, העידו כאלף עדים, כי שבוע קשה עבר על עם ישראל. מחבלים מוסלמים שוב רצחו יהודים יקרים רק בגלל שהם יהודים. מדינת תל אביב התאחדה עם כל עם ישראל בכאב ובצער. כולנו יודעים להתאחד דווקא בשעת מלחמה, מול אויב משותף שהפעם הוא ארגוני הטרור.
ערב חג גאולתנו שוב חשים בלב אחד, בגורלנו המשותף ובמשימת הושטת עזרה לאח ולאחות. כמו בכל דור ודור שוב ״עומדים עלינו לכלותינו והקב׳׳ה מצילנו מידם״. ׳הלוואי שנדע להתאחד גם בימים כתיקונם׳, אני מהרהר לעצמי, תוך שאני חולף על פני שער יפו בואכה העיר העתיקה.
מעט מדי יהודים עושים דרכם בשבת זו, לתפילה בכותל. השוק הערבי שומם. בחודש הרמדאן, פותחים הסוחרים הערבים את חנויותיהם בשעה מאוחרת. בימים אלו של טרור, התיירים מדירים רגליהם מסמטאות השוק ולסוחרים אין סיבה למהר.
אני צועד לכותל בשבת הגדול כמעט לבדי. תיפופי פעמיי מפירים את הדממה. כל זה מצטייר לי כתמונה עגומה של יהודים שמסתגרים בביתם מחשש לחייהם. לדעתי זה משדר כניעה לטרור.
מכיוון שאני מקדם כל יהודי בשבת שלום, עוצרים אותי ועונים לי בשאלה זוג תיירים, בחשש מופגן: ״האם בטוח לצעוד דרך סמטאות השוק הערבי בימים אלו?״. אני מציע להם בחום להתלוות אלי. שנים רבות אני צועד בסמטאות השוק אל עבר שריד בית מקדשנו. איש לא יוכל למנוע ממני להלך חופשי ברחובות ירושלים. כך אנו מובטחים על ידי אותו זכריה הנביא: ״ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה… אל תיראו, תחזקנה ידיכם״.
וממשיך הנביא בנבואה שמתגלה למופת בימינו: ״כה אמר ה׳ צבאות, בימים ההמה. אשר יחזיקו מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי, לאמור, נלכה עמכם כי שמענו אלוקים אתכם…״.
02
בתנו היקרה חזרה השבוע עם משלחת של שמיניסטיות ממסע מרתק, מצמרר, מכונן ומחנך, בפולין. המראות שראו וההסברים ששמעו מהרב אריה הנדלר האגדי, חדרו ללבבותיהן בעוצמה והעמידו אותן פנים מול פנים עם ההבטחה האלוקית – ״נצח ישראל לא ישקר״.
לחזור לארץ נחלתנו, מארצות הקור, החושך והשכול, מרחובות עטופים בשלג עמוק, בערב פסח ועוד לתוך שבוע של טרור שמשתולל כאן ברחובות, מעמיד את ״הגאולה משעבוד״ באור אקטואלי מתמיד. מאז יציאת מצרים, בכל הגלויות, היינו חשופים לפוגרומים ולהתעללויות, אך אז לא היה לנו צבא ולא הייתה לנו מדינה.
בכל שנה, בכל עדות ישראל, אנו אומרים בהגדה – ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו…״. אמרתי לבתי השמיניסטית שלכאורה המילים שלא אחד בלבד מיותרות. אך יש כאן רמז ענק במילים הכאילו מיותרות: שלא אחד בלבד, כלומר – לא הקב׳׳ה שהוא ׳האחד בלבד׳ – לא הוא, שעמד עלינו לכלותינו, אלא…
זכור לכולנו כיצד טומי לפיד ז״ל, אביו של יאיר לפיד, כמו רבים אחרים, ניצל כל במה אפשרית כדי להאשים בגסות ובחוסר אמונה מופגן את בורא עולם בפוגרומים, באנטישמיות המתגברת ובהרג ששת המיליונים בשואה הנוראה.
כאן בכותל, ליד ״מתווה הכותל״ הציני וההרסני, בשבוע ששר הבריאות נתן הוראה לאפשר בפסח הכנסת חמץ למרכזי הבריאות בארץ, בימים שהממשלה מנסה לפגוע ברבנות הראשית ולשנות סדרי גיור וכשרות – טמונה התשובה לטומי וליאיר לפיד ולחבריהם – שנאת חינם, חוסר רגישות וחוסר אחדות, הביאו לחורבן הבית. ולא ׳האחד בלבד׳ הוא שעמד עלינו לכלותינו. אלא דווקא אנו, שפותחים פתח של מחלוקת, שמביאה לחולשה, שאותה מנצלים אויבינו, ש׳קמים עלינו לכלותנו׳ בדיזינגוף, בעזה ובגבול אירן, סוריה ולבנון, ואילו הקב׳׳ה – מצילנו מידם. וד״ל.
03
לכל אחד ואחת מאתנו יש את היציאה האישית שלו/שלה מעבדות לחירות:
יש שהצליחו להפסיק לעשן. יש שהצליחו להוריד במשקל העודף ועשו עבודה עצמית להפסיק לבלוס בורקסים, עוגות קצפת ודברי מתיקה.
יש מאתנו שלקחו על עצמם לא לשוחח בשעת התפילה (׳׳נישט אוף שאבעס גארעיט׳׳). יש שעמדו בניסיון הקשה של לא לדבר ולא להאמין ללשון הרע.
יש שלקחו על עצמם משימה כמעט בלתי אפשרית – להפסיק לקנא.
יש משפחות שכולות שלא נתנו לשכול לעצור את החיים, כמו מרים פרץ הגיבורה, שבאמונה גדולה לקחה על עצמה שליחות חינוכית לאומית להמשיך את דרך הגבורה של היקרים לה – שני בניה הי׳׳ד ובעלה, ולא נתנה לעצמה רשות ליפול לתהומות של חושך ועבדות.
בשבועיים האחרונים מחבלים שפלים, צמאי דם יהודי, יצאו לפיגועים רצחניים דווקא לרגל חודש הרמדאן, שאמור להיות עבור המוסלמים זמן של קירבה לבורא עולם. התנהגות זו מעידה על אופי שולחיהם של המחבלים ומבזה את הדת שלהם ואת השבטים הנודדים מהם יצאו למסעות ההרג והשנאה.
מניסיוני הכאוב כהורה שכול, אני מחזק את המשפחות היקרות, שהצטרפו למשפחת השכול, שלא ידעו עוד צער. אני מייחל עבורם שיידעו לאסוף כוחות ולתרגם את הכאב על אובדן יקיריהן לעשייה ברוכה, כמו מרים פרץ המופלאה שתחי׳.
וכמו שאומרים אצלנו: ״זר לא יבין זאת״.
יש משפחות, שלצערי, השכול הרס להם את הבריאות. לעיתים הכאב יוצא משליטה וחודר לעצמות כמו מחלה קשה, שלא תמיד ניתנת לריפוי.
לאחר שאביה שלנו נהרג, נסעתי עם קבוצה בהדרכתו המופלאה של ידידי, אבי רט, לפולין.
מצד אחד, הבנתי לפתע מה זה לאבד בן יקר. גם התחוור לי מה נורא הוא האובדן כשאבא ואימא צריכים, חו׳׳ח, לקבור את ילדיהם. במבט חודר, מתוך השכול האישי, רחל׳׳נ, ניסיתי לדמיין את גודל החורבן הלאומי והשמדת שליש מעם ישראל על ידי הצורר העמלקי.
מצד שני, השוויתי בתוך תוכי את ההתגברות על השכול האישי, הנורא, ליציאת מצרים ולתקומת ישראל בדור שלאחר השואה.
מתוך האובדן הפרטי שהיכה במשפחתנו היקרה, ומתוך ההתמודדות היום יומית המאתגרת – להתגבר על הכאב, על ידי עשייה ציבורית גדולה ולימוד אמונה, זכיתי להבין מעט ממה שעובר על דור החורבן והתקומה. דור מופלא, שמתמודד עם מראות של הרג וטרור ולמרות כל זה ומתוך הכאב הנורא, מצליח לאסוף כוחות של גבורה, להתאחד ולהשיג יתרון וניצחון בכל מלחמה ואף לצאת מחוזק ומעודד לקראת ההתמודדות הבאה.
כדי לקחת חלק באחריות החברתית, וכדי להוסיף מעט אור למתמודדים עם כאב השכול, רעייתי ואני משתדלים להיפגש עם משפחות שאיבדו את יקיריהן. להקשיב להן, לשתף, לחזק באמונה ולספר מעט על ניסיונות ההתמודדות שלנו.
בימים אלו כל אחד ואחת מאתנו נושאים באחריות גדולה, להביט ברגישות ובעוז – להבחין ולאבחן – מי זקוק למילה טובה, למעט נחמה, לעידוד, לחיזוק, לגאון ולשמחה.
כי כל מה שפועל וקיים בגאולת כלל ישראל נמצא גם בכל אחד ואחת מאתנו.
בליל הסדר אנו שוב מתאחדים, ממש כמו במעמד הר סיני. מארחים חיילים בודדים, רווקים ורווקות, עולים מרוסיה ומאוקראינה, משפחות שכולות וכו׳. כי אין אחדות אלא בלקיחת אחריות.
בימים רוגשים אלו של סערת תקומה וגאולה, נתאחד כולנו יחד, מתוך הכרת הטוב, על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב׳׳ה מצילנו מידם. שבת שלום. חג כשר ושמח. של חירות הכלל וחירות הפרט. יחד.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

דצמבר 28, 2022

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים את המצוקים והתבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90, הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ׳זאת חנוכה׳, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. נכחו בה רבים מעם ישראל: תלמידים, בוגרים, חברי כנסת, רבנים ועוד. ההלוויה שודרה כמובן גם בכלי התקשורת השונים לטובת אלו שלא הגיעו.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?", והרב ענה: "זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל".
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ׳עטרת נחמיה׳ בתל אביב, הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים. שוחחנו עם הרב הלוי כאשר היה בדרכו ללוויית הרב זצ״ל, והרב שיתף אותנו במעט מגדולת הרב רגע לפני שנפרד ממנו במסע הלוויה.
״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.

״התייחס לכל אדם כאות בתורה״
איך זה לעבוד עם הרב דרוקמן?
״צריך לדעת שפגישה או שיחת טלפון עם הרב יכולה להתקיים בכל שעה מתוך 24 השעות שיש ביממה. ותמיד בשיחה הרב חד ונמצא בעירנות מוחלטת. למרות כל העיסוקים הרבים שהרב עוסק בהם במקביל – כשאתה מדבר איתו על נושא מסוים הוא ממוקד מאוד באותו עניין כאילו זה הדבר היחיד שכרגע קיים. זה לא ייאמן. הרב נותן את אותו מיקוד גם לעיסוק בבעיה של תלמיד מסוים וגם לעיסוק בעניין ציבורי ברומו של עולם. זה מיוחד וייחודי מאוד״.
ממה זה נובע?
״אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מהתפיסה התורנית שבו, מהתורה שלו. דהיינו, הרב דרוקמן חי את הפסקאות באהבת ישראל שכתובים בספר ׳אורות׳. שם כתוב שאהבת ישראל זה מקצוע גדול בתורה. כלומר, ׳ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור׳, זה כל התורה כולה. יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכל אחד הוא אות בתורה. הרב דרוקמן התייחס לכל אדם כאות בתורה. וזה בא מתוך תפיסה של תורה, זה ממש לחיות את אותה פסקה ב׳אורות׳. והכול נובע מהיחס לכלל ישראל, כמו שהפסקאות שם ממשיכות ואומרות שהסנגוריה על ישראל לא תסמא את עינינו לראות את מומיה, ואף על פי כן כולך יפה רעייתי ומום אין בך. דהיינו, להגדיר שכל חולשות וחסרונות שיש בחלק מעם ישראל זה מום עובר, אך כאשר מסתכלים על הכלל, אין מום – ׳כולך יפה רעייתי׳. לאור זאת הרב התייחס ואהב כל אחד״.
השנים הרבות במחיצת הרב דרוקמן זצ״ל השאירו אצל הרב מיכה גם זיכרונות רבים. ״הרמי״ם היו מגיעים מטעם הישיבה לבקר את התלמידים בבסיסים כששירתו בצבא, וגם הרב דרוקמן היה מצטרף. זכור לי אישית פעם או פעמיים שכשהייתה אי הבנה בין חייל לבין מפקד לגבי עניין דתי, הרב היה יודע מצד אחד שהמפקד טועה, ומצד שני שצריך לשמוע בקול המפקד. הרב חינך את התלמידים שיש חובה לציית לדברי המפקד ומצד שני בנקודות מסוימות מאוד שאינן מלמדות על הכלל של משמעת למפקד יש לעמוד על שלהם. כמובן, ׳שלהם׳, הכוונה למה שהתורה אומרת.
אני חושב שכל צמרת צה״ל ראתה את הדברים הללו ברב. מה שלהרבה אנשים זה ׳או-או׳, אצל הרב זה היה מורכבות של עולם אחד״.
״המשפחה הייתה שותפה מלאה״
עם הרב הלוי אנחנו משוחחים בזמן הנסיעה ללוייתו של זקן רבני הציונות הדתית, והרב הלוי אמור כי על הרב דרוקמן צריך לומר את הפסוק ״אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין״ (מיכה ז, ב). ״הפסוק הזה מלווה אותי בדרך. פירושו של דבר שהרב היה בתורתו חסיד גדול. כל תורתו היא חסד עִם עַם ישראל, ועל זה ׳אבד חסיד׳. בתורה הזאת הוא קירב רבים – גם קירוב ממש וגם קירוב שרבים העריכו ולא זלזלו בתורה בזכות הרב, וזה ׳וישר באדם אין׳ – בעיני בני אדם הרב היה אדם ישר״.
הרב דרוקמן כיהן ושימש בהמון תפקידים במהלך שנותיו ופעילותו הציבורית, כיצד אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה? להספיק כל כך הרבה.
״אין לי ספק שמדובר בסייעתא דשמיא עצומה, שהיא מעבר לטבע. אין לי מילה אחרת. כמובן שהסי1ףיעתא דשמיא הזו מגיעה לאדם שכל כולו מסירות נפש לכלל ישראל. לעבוד במשך שעות רבות ביממה ובקושי לעלות לישון על המיטה זה על טבעי. אני חושב שבמשך שנים רבות המושב של הרב ברכב היה על מצב שכיבה והרב היה ישן בדרכים בין מקום למקום (היה לו נהג, מ״ט). בשאר הזמן הרב היה חוזר לביתו, יכול להיות אפילו בשעה שתיים בלילה, והיה לומד תורה, עונה לטלפונים וקובע פגישות״.

ומשפחתיות הייתה נכנסת בלו״ז?
״אני חושב שכן״, משיב הרב הלוי. ״את זה צריך לשאול את בני המשפחה של הרב. זה נכון שאת כל סעודות השבת היה עושה עם הישיבה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו. המשפחה הייתה שותפה מלאה לחיי הציבוריות שלו״.
האם יש נקודת תפנית בחייו של הרב דרוקמן שבה נהייה לרב גדול ומוכר בציונות הדתית? ניתן להצביע על משהו מסוים שהוביל לדבר?
״אני חושב שזה קרה עוד לפני היותו מפורסם כחבר כנסת. לא מדובר בתפנית מסוימת אלא פשוט מעשיו ותורתו הפכו אותו למי שהוא, עוד במסעות לימוד התורה וההתעסקות הכללית בכלל״.
״אותה החיבה״
מתי הייתה הפגישה האחרונה שלך עם הרב?
״הפגישה האחרונה שלי עם הרב הייתה לפני כחודש בהכתרת הרב דרור טוויל, רבה של שדרות. הוא חיבק ונישק אותי, כמו בכל פעם שנכנסתי אליו. החיבה היתרה שהייתה לרב לכל אחד, אמירת השלום שלו מגיעה לצד יחס כל כך גדול. לכל אחד, מילדים ועד לשר גדול בישראל, הייתה אותה החיבה. פשוט מדהים!״.
לסיום אנחנו מבקשים מהרב מיכה לשתף אותנו בזיכרון מיוחד מהרב דרוקמן. ״אני יודע לומר כר״מ, שבמסיבות חנוכה עם כלל תלמידי הישיבה, התלמידים דיברו והשמיעו את דעותיהם וגם היה נהוג לקיים פולמוס דעות בין הר״מים, ואני ממש זוכר שהרב היה קשוב מאוד. בסוף הדיונים, הרב היה אומר מילים בודדות אחרונות, ובתמצית מדויקת הצליח הרב לומר את המסר שרצה להעביר, לאחר כשלוש שעות של הקשבה! לא נתפס!״.
באופן אישי, מה הכי יחסר לרב מיכה מהרב דרוקמן זצ״ל?
״אהבת ישראל המאוד מיוחדת שלו וחיבורו לכלל העם. הרב היה אומן וידע להוביל את כולם באיזון נכון. אני חושב שאיבדנו מנהיג שהצליח לאזן ולחבר את כל הקצוות כולם, ואת הרוח הזו של הרב חייבים להמשיך״.