גליון 511

שליפות

שליפות- שולי רנד

מאת:ברל'ה קרומבי

מהרגע שחזרתי בתשובה הייתי נוסע כל שנה בראש השנה לרבנו. בשנים האחרונות בגלל בעיות טכניות אני לא מצליח להגיע וזה מאד חסר לי. תמיד אני אומר שאומן זה לא מסע אקסטטי ולא בהכרח מסע קל.

מהרגע שחזרתי בתשובה הייתי נוסע כל שנה בראש השנה לרבנו. בשנים האחרונות בגלל בעיות טכניות אני לא מצליח להגיע וזה מאד חסר לי. תמיד אני אומר שאומן זה לא מסע אקסטטי ולא בהכרח מסע קל.

אבא
פרופסור יעקב רנד ז”ל. זכיתי שיהיה לי אבא יוצא דופן. מתנה. אדם מלא אהבה, הומור, ביטחון וחכמה. ובעיקר מלא אמונה. אבא שלו ברך אותו בבר-מצווה, ברומניה שלפני המלחמה, ש”ישא חן בעיני אלוקים ואדם” וזו ברכה שהתקיימה. חבר חילוני שלי שבא להלוויה שלו, אמר שהוא נדהם שרק בסיום ההספדים הזכירו את הקריירה האקדמאית של ושהיה זוכה פרס ישראל. כולם דיברו רק על האדם המופלא שהיה.
אמא
אדל בלה ז"ל. אישה חכמה מאד, מסורה למשפחה. בעלת מידת רחמנות מופרזת ואבן שואבת של נחמה. המושג "שלום בית" היה אצלם דבר פשוט. זו ההצלחה הכי גדולה שלהם. הייתה להם אהבה של כבוד ושותפות. אמא הייתה אישה מאד מוכשרת, אבל נתנה לאבא שלי את כל המקום, כדי שיוכל לפתח את עצמו, והוא החזיר לה בהכרת טוב אין סופית.
אמא נפטרה במהלך השבעה של אבא שלי. לא יכלה לסבול את העדרו.
אהרל'ה
אחי הבכור ז"ל, שנפטר כשהיה בן 16 ואני בן 5. הפטירה הטראגית שלו ממחלה, שינתה את כל הכיוון של המשפחה. זה היה אירוע שהשפיע על כולנו. יותר מ-50 שנה אחרי מותו יש עדיין אזכרה משמעותית שעושים לו כל שנה. יום האזכרה שלו הוא יום שאני זוכר היטב מהילדות שלי. היה נעמד ענן שחור על הבית כמו יום כיפור.
תל אביב
כשהייתי נער צעיר בבני ברק, תל אביב הייתה משאת הרצונות והחלומות.
בני ברק
מה יפים הלילות בבני ברק. גדלתי בליבה של בני ברק, בסמטת שד"ל, ובתור ילד זכיתי להיות שכן של בעל הסולם הרב אשלג זצ"ל, שהיה מטפל ביונים על הגג. בני ברק עיר מלאת אנרגיות. יש בה משהו חזק מאד. גדלתי בקהילה הדתית לאומית של בני ברק וחלק מהמשפחה הקרובה הייתה חרדית, בעיקר מצד אמי ממשפחת פוירשטין. הכל היה מעורבב, בני דודים ויז'ניץ, ליטאים, דתיים לאומים וגם נציני חרד"ליות, שאז החלה.
יש לי רגשות עזים לעיר שבה גדלתי והתבגרתי ורוב הנערות שלי עברה שם. מאוחר יותר כשחזרתי לבני ברק אחרי החזרה בתשובה, שם גם אני התחלתי לפזול לכיוונים של ברסלב.
מועדון צוותא
הבמה המקצועית הראשונה שעליתי עליה בתור סטודנט בניסן נתיב.
ניסן נתיב
קודם כל הבן אדם. מורה גדול למשחק, משמעותי מאד בחיי. וכמובן הסטודיו שלו ששם למדתי שלוש שנים משחק. אני זוכר שבאודישן הראשון לא היה לי מושג בכלל מה זה עולם המשחק. הוא ישב עם משקפי שמש ולא הבנתי למה הוא זעוף, אז בתמימותי עצרתי את האודישן ושאלתי אותו אם הוא כועס עלי. לא חושב שמישהו הפסיק אצלו אודישן פעם. אבל האודישן המשיך וקיבלו אותי.
הדבר המרכזי שקיבלתי בניסן נתיב זה לגיטימיות לחשיבה עצמאית. לא להסתפק להיות שחקן מְבַצֵּעַ, אלא גם מעורב. עד היום יש בי משם את הדחף הזה ליצור בכל הכיוונים האפשריים. טכניקה ניסו ללמד אותי גם, אבל זה לא כל כך הלך עליהם…
שלום חנוך
זה קצת מופלא, אבל בשנה האחרונה כחלק מההצגה שלי "תשליך" החלטתי לבצע את השיר שלו "משיח". יכולתי להרשות לעצמי לקחת שיר שהמוטו שלו הוא משיח לא בא, שכמובן אני לא מזדהה איתו. כי ברור שם שהכוונה היא כלפי משיח שקר, קומבינטור, כזה שלא יבוא באמת בתור משיח. זו לא הכוונה למשיח שאנחנו מחכים לו.
מדובר ביוצר גאון שהשפיע עלי מאד. ההשפעות המוזיקליות שלי מאד קשורות לשנות ה-60, עם היצירה של שלום חנוך ואריק איינשטיין. לאחרונה הוא הוציא אלבום בגיל 74, כמו אמנים גדולים בחו"ל שבגיל הזה עוד מצליחים לשמר את האומנות שלו. הוא מודל.
מאיר אריאל
אני כל כך שמח לראות את מה שקורה עם מאיר בשנים האחרונות. יש אומנים שהיצירה שלהם מתגלית דווקא אחרי פטירתם. מאיר עצמו כפרפורמר לא היה כל כך תיאטרלי, אבל הכתיבה שלו היא תיאטרון. אני מאד מחובר ליצירה שלו, ולפעמים גם מרגיש שמשמש לו לפה, להוציא את החלק של התיאטרון מהיצירה שלו. היה לי את ההצגה שלו תָמֵבִיִנֹיֵתִיִ שעסקה רק ביצירות שלו.
יש בחומרים שלו פסגות של יצירה. למשל היכולת לספר סיפור בתוך שורה או שניים. הנר שלך מאיר עדיין בוער.
אומן
מהרגע שחזרתי בתשובה הייתי נוסע כל שנה בראש השנה לרבנו. בשנים האחרונות בגלל בעיות טכניות אני לא מצליח להגיע וזה מאד חסר לי. תמיד אני אומר שאומן זה לא מסע אקסטטי ולא בהכרח מסע קל. החוויות הכי משמעותיות שלי באומן היו דווקא בשנים שלא קלות בכלל. אבל דווקא בשנים האלה החוויות הפגישו אותי יותר ויותר עם עצמי.
לא תמיד אומן זו חוויה מרוממת, אבל בהחלט מסע שמעביר אותך בפני עצמך והאמונה שלך.
משנה לשנה הכיסופים שלי גואים לחזור לאומן. לי יש זכרונות יותר רומנטיים מכפי שאומן נראית היום. האמת שאני די פוחד להיתקל בזה, כי הזכרונות שלי משם אחרים לגמרי, של מקום שאין בו כלום והדבר היחיד שהיה בכל המסע הוא רק לבוא לצדיק ולגלות את נקודת האמונה שלך.
רַבֵּנוּ
סדרה שזכיתי להיות חלק ממנה. למרות מאמצים אדירים ומלאי כישרון שעשו היוצרים, להביא את רבי נחמן עם הפקה קולנועית ועריכה טובה, עדיין יש קושי לצייר דבר שהוא מעל הטבע, כמו רבנו. לפעמים אנשים לא מבינים את העומק של הצדיק הזה, בעולם שכולו ויזואלי וקצר, וזו הסתרה גדולה שיש על העומק של רבי נחמן.
רבי נחמן
צדיק שכל עניינו לקרב אותך לה’. הענין של רבי נחמן זה להיות צינור שמתווך בינינו לעבודת השם. רבנו התווה דרך של עבודה קשה, בלי קסמים ובלי “הוקוס פוקוס”. עבודה מאד מוחלטת, בלי פתרונות קסם של ניו אייג’. רבי נחמן התעקש שעיקר תורתו לא תהיה ניסים ומופתים, למרות שלא חסרו כאלה
ברסלב
בברסלב בוערת אש.
תשליך
החלום שלי תמיד זה לנצל את היחודיות שלי גם כשחקן וגם כזמר ולשלב בין שני הדברים האלה. אני מאד אוהב לשחק ומאד אוהב לשיר. במחזמר על מאיר אריאל בניתי הצגה של אדם אחד, שמשלבת גם משחק וגם שירה. תשליך זה פיתוח של השפה הזו, שהיא מאד מיוחדת. עשיתי את המופע בשותפות עם איתן בלום ואסף התלמודי ומבחינה מוזיקלית זה מופע מרהיב.
הדבר המיוחד בהצגה הזו היא שלראשונה אני מספר על חיי באופן ישיר. היו לי פחדים מאד גדולים, כי זו לא שפה רגילה, אבל המפגשים עם הקהל היו לא פחות ממטורפים. התגובות היו עמוקות מאד.
משה בלנגה
התפקיד המרכזי שלי בסרט ה”אושפיזין”. אנשים היו רואים אותי ברחוב וקוראים לי משה. מעטים מבינים את ההשפעה של הסרט הזה בציבור. משה הוא דמות קלאסית של הבעל תשובה המוחלט, בעל התפילה הפשוט, שהעבר שלו רודף אותו, כמו כולנו באיזושהי צורה. כל בעל תשובה העבר שלו רודף אותו.
רבי נחמן אמר דבר מדהים, שאצל כל העולם שכחה זה מושג שלי, אבל אצלו זה מושג חיובי. אדם צריך להיות מסוגל לשכוח. אם יישב כל היום על העבר שלו, לא יזוז מילימטר. משה בלנגה הוא אדם שנלחם בעברו, כמו שולי רנד. הוא נרדף על ידי העבר שלו, אבל לומד לחיות איתו.
יעקב כהן
דמות מהסרט הנפלא “הבלתי רשמיים”, שעשיתי עם הבמאי אלירן מלכה. אחרי הרבה שנים שלא עשיתי קולנוע, העוצמה של התפקיד הזה הייתה חזקה. גם נורא נהנתי לשחק מרוקאי. שלחתי לכל החברים המרוקאים שלי את הטריילר ואמרתי להם “מה זה אומר עליכם, שעד שצריכים להרים את דגל המחאה, אז לוקחים רומני כמוני”…
העבודה עם אלירן הייתה מדהימה והתחלה של ידידות נפלאה. אשמח לעשות איתו עוד דברים.
יעקב כהן הוא פיתוח של משה בלנגה. אבל הוא כבר בא מתוך הציבור החרדי. יש לו מודעות חברתית חזקה, הוא בא לשנות. היה יהודי כזה שעליו מבוסס התפקיד. קיבלתי בקשה שהוא יראה את הסרט, כששכב על ערש דווי והדבר המדהים הוא שכשהוא נפטר כל ראשי ש”ס, כולל אריה דרעי, הגיעו לבקש את סליחתו על קברו באקט מעורר הערכה. אני משוכנע שזה לא היה קורה בלי הסרט. פתאום ראו את הכאב של האדם הזה.
שולי רנד
כל החיים לפניו.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה