פרשת אמור עוסקת ברבדיה הגלויים והנסתרים של הקדושה – קדושת הזמן, קדושת המקדש וקדושת האדם. על הכוהנים נאסר להטמא למתים, מלבד קרובי משפחה מדרגה ראשונה. הכהן הגדול – גם זאת לא. וגם בין הכוהנים, מי שגופו נפגם, שנפצע או נולד עם מום – אינו עובד בקודש. בעלי מום לא נפסלים כאנשים, אלא מתבקשים לשרת בתפקידים אחרים. מדובר בפסילה תפקודית אבל לא ערכית. הגבולות המדויקים נובעים מהכרה בקדושת הגוף, בקדושת החיים ובאחריות הנלווית אליהם.
בפרשה מופיעה רשימת המומים הפוסלים את הכהן מלעבוד את עבודת הקודש. חלק מהמומים המתוארים הם עיוורון, גיבנת, חרשות, שבר בגפה ומחלות עור. שבר שלא התאחה כראוי עשוי לגרום לכאבים כרוניים ולהגבלה בתנועה. וכך עיוורון וחרשות יכולים מאד להקשות על סדר העבודה. גרב וילפת היו ככל הנראה מחלות עור זיהומיות, שעלולות להדביק. יתכן שמדובר על אקזמה או על פסוריאזיס, שיש בהם גם מרכיב רגשי. מחלות עור רבות קשורות למצבים פנימיים כמו סטרס או הפרעה חיסונית. המראה החיצוני משמש ככלי אבחון לפנימיות ולכושר העבודה.
הפרשה מדברת על הזמנים. יש תנועה לאורך השנה, והיא מלמדת אותנו שלכל אדם יש שליחות ייחודית שעשויה להשתנות עם הזמן. גם לכהן בעל המום ישנה משימה. התורה אינה עוסקת באדם המושלם, ומי שנפצע או חלה לא מאבד את מקומו. הוא אולי לא יגיש את הקורבן, אך הוא חלק מהמערכה, יש לו תפקיד, יש לו מקום. גם הלוי שמזדקן איננו כשיר לעבודה במשמרות ולעיתים קולו סדוק או רועד ולא יכול לשיר, אבל הוא יוכל להמשיך בתפקידים אחרים.
כמה חשוב להפנים את המסר הזה היום כאשר במדינת ישראל יש מספר שיא של פצועים בגוף ובנפש. האנשים האלו סיכנו את חייהם, והקריבו את בריאותם, את שלמות גופם ורוחם עבורנו. בתוך שיח הנכות והפציעה, מתחדדת השאלה: כיצד מתייחסת החברה לנכות פיזית או נפשית? איך משתלב חייל עם קטיעה או עם הלם קרב בחיים האזרחיים? פרשת אמור מלמדת אותנו שהאדם אינו שווה פחות כי הוא מהלך עם קביים ולא נחות כי דיבורו כבד או נפשו כאובה. הוא נושא בתוכו את הקדושה הגדולה ביותר שהיא קדושת ההקרבה, והתרומה שלו לחברה כולה היא עצומה.
"ומקדשי תיראו" – המקדש המהלך הוא האדם שנושא את כאבו של עם שלם בגבורה. ■
