בשבוע שעבר הכריז הנשיא דולנד ג. טראמפ, על מעבר ל"שלב ב'" של התכנית לשיקום עזה. במסגרת פרק זה בתכנית, אמור צה"ל לסגת מ"הקו הצהוב", במסגרתו מחזיקים כוחותינו, נכון להיום, קרוב למחצית שטחה של רצועת עזה. בשלב זה אמורי גם להיפתח לחלוטין גבולות הרצועה, לרבות הגבול הדרומי מול מצרים המכונה "ציר פילדלפי", שלא תחת שליטה ובקרה ישראלית. כמו כן, אמור להתחיל מהלך של שיקום מאסיבי בעזה, בסיוע ישראלי, מהלך אשר יכלול הקמת ערים חדשות, דווקא בשטחים המוחזקים על ידי ישראל.
לצורך ניהולה של הרצועה, החלה הקמתו של גוף המכונה "מועצת השלום בעזה", אשר ארה"ב היא הקובעת את הרכבו, ובהחלטתה – תנוהל הרצועה על ידי פקיד מהרשות הפלשתינאית, כאשר במועצה האמורה ישתתפו נציגים מתורכיה, קטאר ומצרים.
עוד פורסם היום, כי קצינים מצרים כבר נוכחים במפקדה האמריקאית שהוקמה בעיר קריית גת (גם זו החלטה שגויה, שכן מפקדה זו צריכה היתה לקום, אם בכלל, בשטח רצועת עזה), וכי מצרים אמורה להקים כח שיטור, שיפקח, ביחד עם יתר השותפות לאותה מועצת ניהול, על תהליך פירוז חמאס מנשקו.
בשיח הציבורי והתקשורתי בארץ, הובעה תרעומת על המעבר לשלב השני, בעיקר בשל אי-השבת גופתו של החלל האחרון המוחזקת ברצועת עזה. זוהי דוגמה נוספת להסטת הדיון לכיוונים שהם בעלי חשיבות משנית בכל הנוגע לעתיד המדינה ולביטחונה, בלי להתייחס לנושאים העיקריים, בעלי ההשלכות לטווח ארוך, העומדים על הפרק. מלכתחילה, בכל התכנית המדוברת, ההישג היחיד של מדינת ישראל הוא השבת החטופים, הישג רגעי ונקודתי שבבחינה היסטורית יהיה כמעט חסר משמעות. השיח הציבורי הרדוד דחף את הממשלה להסכים להישג זה על חשבון הישגים אחרים.
על פי הנתונים שמסר חבר הכנסת עמית הלוי בשבוע האחרון, התעצם ארגון החמאס למימדים מפלצתיים, כשברשותו לוחמים ואמל"ח בכמות גבוהה יותר ממה שהיתה לו לפני ההתקפה בשמחת תורה, ואף מצבו הכספי טוב יותר בשל רווחים עצומים שהפיק ממכירת המזון והטובין שהוכנסו לרצועה במסגרת מה שכונה "הסיוע ההומניטרי".
הבטחותיה של ארה"ב בנוגע לתכנית לסיום המלחמה הולכות ומתבררות כמקסם שווא. ארה"ב נכונה להתקדם בתכנית גם בלא שנעשה מהלך כלשהו, ולו ראשוני, לפירוז ארגוני הטרור ברצועה מנשקם. המחשבה כאילו כוחות ערביים, כגון כח שיטור מצרי, תורכי או קטארי, הם שיעשו זאת – אינה אלא בגדר חלומות באספמיה. הלא שלושת הגורמים הללו הם שהיו אמונים מלכתחילה על חימושם של ארגוני הטרור ברצועה, והמדיניות המנחה אותם מזה עשרות שנים היא שמירה על מה שמכונה "הבעיה הפלשתינאית" כרוחשת וגועשת, ובכלל זה מניעת הגירה מעזה, יו"ש וגם ירושלים. הגורמים האלה פעלו כל השנים להעצמת גורמים לעומתיים למדינה, לרבות גורמי טרור – בכל שטחי מדינת ישראל והשטחים המוחזקים בידה.
מתן דריסת רגל לחיילים וקצינים ממדינות אויב (גם אם פורמלית הם חתמו עמנו הסכם שלום) ברצועת עזה, שלא לדבר על נוכחותם במפקדה בתוככי מדינת ישראל המצומצמת, היא שערוריה של ממש. כדאי להזכיר, שבפיגועים שונים שאירעו נגד יהודים בחצי האי סיני, סירבו המצרים אפילו למעבר אמבולנסים (!) מאילת לטאבה הסמוכה, למרות שבכך סיכנו את חייהם של הפצועים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות ואף יממות לכוחות רפואה המגיעים מרחוק, וזאת בתואנה, כי לא יתכן שגורמי ביטחון או הצלה ישראליים יעברו את הגבול לשטח מצרי. ואילו אנו – פותחים לרווחה את גבולותינו ומתרפסים בפני המצרים, שבפרסומים רשמיים שלהם מודיעים, שלא ויתרו על שטחי הנגב כולו ועל מטרתם להשמיד את מדינת ישראל, וצבאם אף מתאמן לכך באופן שוטף.
מעבר לפגיעה בריבונותנו, הרי נוכחות נציגי מדינות אלה ברצועה תמנע כל פעילות אפשרית של צה"ל ברצועה. כל הפצצה או תקיפה תהיה עלולה לגרור עימות חזיתי עם אחת ממדינות אלה, ובכך – יישלל כמעט לחלוטין חופש הפעולה של צה"ל בחזית זו.
ארה"ב, בראשות הנשיא דונלד ג. טראמפ, הודיעה על תכניות רבות לסיום סכסוכים בעולם. באוקראינה, בדרום אמריקה, בעיראק, באיראן ועוד. אף אחת מתכניות אלה לא צלחה ולא התממשה במציאות. גם במקרה של רצועת עזה, הלכה למעשה, נסוגה ארה"ב מהתחייבויותיה. הרצועה אינה מפורזת, תכנית ההגירה אינה מקודמת כלל, וכל מה שנותר הוא רק הטבות לתושבי הרצועה ולארגוני הטרור השולטים בה – בדמות שיקום ובניית ערים חדשות, דבר המנוגד בתכלית לאינטרס הישראלי, שהוא דווקא להותיר את ההריסות כגל-עד למה שיקרה למי שירים ידו על עם ישראל.
התקדמות לפרק השני של התכנית היא הפקרה רבתי של בת בריתה החשובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, אם לא בעולם.
מדינת ישראל חייבת, למען עתיד אזרחיה ועתיד העם היהודי בכלל, להתעשת מידית ולחדול ממדיניות ההתרפסות בפני הפריץ התורן. עליה להודות לנשיא דונלד ג. טראמפ על מעורבותו עד כה, אך להכריז, כי משלא נתמלאו התנאים שנקבעו למעבר לשלב השני של התכנית, אין בידה להסכים לכך; להסיר הסכמתה לכל נוכחות בין-לאומית בעזה או במפקדה בקריית גת; ולפתוח במבצע לכיבוש מלא של הרצועה, תוך השמדת ארגוני הטרור, שבינתיים השתקמו ומונים אף יותר לוחמים ממה שמנו טרם טבח שמחת תורה תשפ"ד; להימנע מכל נסיגה מהקו הצהוב, שמהווה את המינימום שבמינימום שהיא מחויבת להחזיק למען ביטחונה, ואף לפעול לסיפוח מלא של השטח (דבר הדורש בסך הכל צו ממשלתי) ולהקמה מידית של נקודות התיישבות במקום, שרק בה יהיה בבחינת ניצחון מסוים ורק היא אשר תבטיח את שלומם וביטחונם של המתיישבים באזור המכונה "עוטף עזה". פעולות אלה נדרשות באופן דחוף, בטרם תתקרבנה הבחירות וחופש הפעולה של הממשלה יילך ויצטמצם. ■
