אקטואליה

״נעבור את כל המכשולים״

הרב יעקב אריאל נהנה בימים אלה ללמד וללמוד: ״הזמן שאני לא מופרע על ידי אחרים ולומד - החלק הכי יפה ביום״ • שוחחנו על הבחירות המתקרבות לרבנות הראשית, על חינוך, על תורה ועל הרפורמה במערכת המשפט: ״יהיו פשרות אך אי אפשר להשאיר את המצב במערכת המשפט כפי שהוא עכשיו״

הרפורמה במערכת המשפט, חוק החמץ, טרור. עם ישראל נמצא בימים אלה בתקופה לא פשוטה, מאוים מבית ומחוץ. אני משוחח עם הרב יעקב אריאל כשמזג האוויר סגרירי בחוץ, וגשם שוטף את ארץ ישראל לקראת חג הפסח.
בתחילת חודש ניסן פורסמה קריאה מוסברת היטב, ומנומקת, של מספר רבנים בציונות הדתית: ״אנו קוראים לקואליציה לעצור את מהלך החקיקה המקדם את הרפורמה המשפטית, ולמחנה המחאה לעצור את מהלך המחאות כנגד הרפורמה המשפטית, כדי להרגיע את הרוחות ולאפשר לתת לאזרחי ישראל לחגוג את חגי ניסן ואייר בשמחה ואופטימיות".
אני בוחר לפתוח את הריאיון שלנו עם הרב בסוגיה הכי נפיצה היום במדינת ישראל, ושואל מה דעתו על הרפורמה המשפטית. ״נוצרה תסבוכת קשה מאוד ועימה נוצרה בעיה חמורה של שנאת חינם, אלימות ותחושה שהחברה חלילה עומדת להתפרק״, משיב הרב וממשיך להסביר: ״התערבבו כאן הרבה גורמים, שהיו להם לא מעט אשמים וכך המצב יצא משליטה. יש כאן בעיה אמיתית והיא הרשויות. יש שלוש רשויות: שופטת, מחוקקת ומבצעת. אגב, המקור לכך הוא בפסוק מישעיהו (ל״ג, כ״ה) ״כי ה׳ שפטנו ה׳ מחקקנו ה׳ מלכנו הוא יושיענו״. זה בחיים האידיאליים, אך בחיי המעשה כתוב במקורות שישנם רק שתי רשויות: המבצעת והשופטת. אין צורך לפי היהדות ברשות המחוקקת כיוון שהחוקים כתובים בתורה. נכון שצריך לפרש את החוקים וזה התפקיד של הרשות השופטת.

״הבעיה בימינו שנוצר מאבק כוחני בין שתי הרשויות – איזו רשות תשלוט בחברתה. ודאי שצריך את שתי הרשויות אך חייב שכל רשות תדע את גבולותיה ואת סמכותה. לרשות השופטת יש סמכות לשפוט ואין תפקידה להנהיג את החיים. מערכת המשפט לא אמורה לפתור את כל הבעיות, אי אפשר שהשופטים יעסקו בכל נושא אפשרי. הם צריכים לעסוק בחוקים ובשפיטה. לפי חז״ל, אם הולכים רק עם הדין והחוק היבש אז גורמים לפיצוץ חברתי. מצד שני, יש את הרשות המבצעת המנהיגה את הציבור שגם צריכה לדעת את גבולותיה. צריך הסכמה והבנה בין שתי המערכות הללו, שכל אחת זקוקה לחברתה, וכל הוויכוח וכיפוף הידיים הם חמורים, מסוכנים ואי אפשר להמשיך בהם. חייבים לעצור את המצב הזה״.
זאת אומרת שכדי לשים גבולות ברורים צריך לחוקק את הרפורמה.
״המצב הנוכחי לא טוב. בית המשפט מתערב בעניינים שהוא לא יכול לפתור אותם. אביא דוגמא, בדרך האבות היה מבנה שנבנה בטעות עם מטר אחד מחוץ לתחום שלו. אז להרוס את כל הבית?! אפשר לפסוק שייתן פיצוי וכדומה אבל לא להרוס הכל! דוגמא נוספת: בית המשפט קבע חוק השוויון שמחייב את כולם. משפטית זה הגיוני. אבל בחיי המעשה? תיקח חסיד בעלז ותגייס אותו? במחילה, צריך להיות חכם ולא צודק. אי אפשר רק חוק יבש, צריך גם פיקחות חברתית. יש לציבור תרבויות שונות ואי אפשר לכפות תרבות על ידי חוקים גרידא. ציבור חרדי רוצה הופעה נפרדת לגברים ונשים, ויועצת משפטית אוסרת את זה. מה היא מתערבת בנושאים לא לה? איך מישהו אמר, מחר גם יאסרו מחיצה בבית הכנסת חלילה. לא ייתכן שתהיה התערבות בכל נושא״.
אז היה נכון שראש הממשלה עצר את חקיקת הרפורמה או שנכון היה למהר לחוקק אותה?
״צריך להגיע להבנה בין שני הצדדים. וצריך לדעת שלא כל אחד ישיג את כל משאלותיו ורצונותיו, יהיו פשרות. אך חשוב להדגיש שבית המשפט חייב להבין את גבולותיו. אי אפשר להשאיר את המצב במערכת המשפט כפי שהוא עכשיו. צריך גבולות גזרה ברורים בין הרשויות. ולכן לא ייתכן שבית המשפט יקבע מי השופטים. צריך שיתוף פעולה של הכנסת ובית המשפט״.
הרב אריאל מציע הצעה שלדעתו תפתור את הבעיה החמורה הזו. לטענתו של הרב, צריך להקים גוף של מגוון אנשי רוח המייצגים את רוב חלקי הציבור. גוף שהוא מעל הכנסת

ציבור חרדי רוצה הופעה נפרדת לגברים ונשים, ויועצת משפטית אוסרת את זה. מה היא מתערבת בנושאים לא לה? איך מישהו אמר, מחר גם יאסרו מחיצה בבית הכנסת חלילה. לא ייתכן שתהיה התערבות בכל נושא

 ומעל מערכת המשפט, ושבסמכותו לעצור תהליכים מסוימים שקורים במדינה. כמובן, אנשי אותו הגוף יהיו צריכים להבין בחיי המעשה. מטרת הגוף היא להיות גוף עליון שמגדיר את הגבולות לשתי הרשויות ומתווך ביניהן במקרה של חוסר הסכמה.
יש תחושה בעם של קרע ונתק.
״באווירה שנוצרה, כן, יש תחושה כעין קרע. צריך להפסיק את כל ההפגנות והמחאות, במיוחד של אנשי צבא ורופאים. במחילה, באמת, אבל עברתם את הגבול. מה רפואה מתערבת בנושא שלא שייך אליה? למה חולה שקבע תור, צריך לחכות עוד ולסבול יותר בגלל שהרופאים עושים מחאה בעניין פוליטי? יש פה אווירה עכורה, ואני לא נכנס למי צודק ומי לא צודק, אבל צריך ששני הצדדים יבינו שכך לא ניתן להמשיך וחייבים למצוא דרך לדיון משותף. יש ויכוח ויש מחלוקות ולכן צריך גבולות גזרה״.
״זה החלק הכי יפה ביום״
הרב יעקב אריאל (86), הוא מחשובי רבני הציונות הדתית וממוביליה, בין היתר משמש כנשיא ישיבת ההסדר ברמת גן ומעביר בה שיעורים. לרב עוד מגוון תפקידים ועד לפני מספר שנים כיהן כרבה הראשי של רמת גן. בשנת ה׳תש״פ, היה חתן פרס ישראל בספרות תורנית, שכידוע כתב הרב ספרים רבים וביניהם שישה כרכי שו״ת ״באהלה של תורה״, והכרך השביעי בדרך. במשך חייו עסק בהוראה בכפר מימון, ימית, מרכז הרב, רמת גן ובעוד מקומות שונים. כאחד שעוסק בחינוך רציתי לזכות לשמוע מהרב קצת ולקבל מניסיונו העשיר.
כיום הוא בעיקר זוכה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד אחרים. זהו בן חורין אמיתי. את המסר החזק הזה הבנתי כששאלתי את הרב מה החלק שהוא הכי אוהב בסדר יומו: ״שאני יושב ולומד״, השיב הרב בלי למצמץ. ״רוב הלימוד שלי הוא הכנת שיעורים, דף יומי ודברי הלכה – אנשים שואלים שאלה הלכתית ואני צריך לעיין ולתת תשובות. הזמן שאני לא מופרע על ידי אחרים ולומד, זה החלק הכי יפה ביום״.
אשמח לעצה בתחום החינוך מניסיונו של הרב.
״אומר את האמת, קשה לתת תשובה אחידה לכל אדם ואדם. חינוך מתאים לכל אחד כפי אישיותו. אין מתכון קבוע לחינוך. מחנך שיש לו כיתה רואה את ציבור התלמידים באופן כללי, פוגש ומלווה אותם, לא תמיד מצליח לכוון כל אחד באופן אישי, ולכן יש גם כישלונות. כמובן כשיש קשר אישי עם תלמיד אז אפשר לסייע ולקדם אותו יותר. אין כלל גורף שמתאים לכל תלמיד, אלא כל תלמיד הוא שונה״.
הרב מדגיש שהמטרה היא להביא את התלמידים לאהבת תורה: ״מלמדי התורה צריכים לפני השיעור לחשוב כיצד לגרום לתלמיד להתחבר. הגירוי האינטלקטואלי הוא חלק חשוב מהעניין. זה שהתלמידים צריכים להתמודד איך ליישם את הכתוב בחיי המעשה, לקחת את הטקסט העתיק וליישם אותו בחיים המודרניים – זה מפתח את התלמידים, מגרה אותם ואף מהנה אותם. למשל, סוגיית השור שנגח את הפרה. זה דבר שכמעט ולא מצוי בימינו. וכדי לתרגם את זה לשפה מעשית ורלוונטית לחיי היום יום אפשר להמיר את השור והפרה לכלבים או אפילו למכוניות. נכון שמכונית לא דומה לשור, אבל עצם העובדה שאתה יכול להקיש זה חשוב להבנת הנושא אצל התלמידים ולהעשרת השיעור״.
הרב מספר שבכנסים של רמי״ם שמתקיימים בחופשת הקיץ הוא מציע שהרמי״ם יתחלקו לזוגות ויכינו לכל עמוד בגמרא הקשר אקטואלי. למשל לקחת כותרת מהעיתון שמתקשרת לסוגיה ולדבר עליה עם התלמידים בשיעור. זה מושך את התלמידים ומחבר אותם מאוד.
לתלמידים יש המון מסיחים ומסכים שמושכים אותם לעולם שבחוץ.
״נכון, אי אפשר להתחרות בכל העולם החיצוני. הוא מושך מאוד. אין ספק שהעולם החזותי, כמו טלוויזיה, ׳מדבר אליהם׳ יותר מהעולם העיוני. לעולם לא ניפטר מההתמודדות. לכן ׳משכהו לבית המדרש׳ ושם אתה מלמד ומעניין אותם בנושאים שמדברים אליהם: שיחקתם בכדור והכדור עף לשטח של השכן – האם מותר ללכת לקחת אותו? שברתם בטעות משקפיים של מישהו בסיטואציה כזו וכזו- האם צריך לשלם? יש מלא נושאים הלכתיים, מחשבתיים, אמוניים והגותיים שהמורה רק צריך להפעיל מחשבה וכך לדבר אל תלמידיו. כשאתה הופך את התורה לתורת חיים, הם מבינים את המסר הזה שהתורה היא חלק מחיי המעשה שלהם. תורת חיים. זו המעלה הגדולה״.
״אני? ברוך ה׳ לא״
לאחרונה, חוק החמץ בגירסתו המרוככת אושר בכנסת. דהיינו כל מנהל בית חולים יכול להחליט אם מותר להכניס לבית החולים חמץ או שאסור. ביקשתי מהרב שיחווה את דעתו בעניין: ״בנינו, הבדיקה אינה יעילה. אין דרך באמת לבדוק. יש לך מכשיר לבדיקה על כל פירור חמץ? בכניסה לבית חולים באים מאות ואלפי אנשים, לבדוק את כולם ברצינות זה כמעט בלתי אפשרי. גם כאן צריך שתהיה הבנה, אי אפשר להכניס חמץ לבתי חולים, זה גורם לכך ששאר האוכל לא יהיה כשר ולחולים לא יהיה מה לאכול. אם מישהו רוצה לאכול חמץ אז שיצא החוצה למקום נטרלי ויאכל שם מה שרוצה. הרי לא מדובר בחולים בטיפול נמרץ. וכחלק מההבנה, אם עובד בית החולים רואה מישהו מכניס חמץ בתוך המחלקה שידרוש ממנו לאכול בחוץ. להכניס חמץ לתוך המחלקות זה עלול להטריף אוכל משום שפירור חמץ לא בטל אפילו באלף. בקיצור, צריך למנוע הכנסת חמץ אך הבדיקה לא יעילה כל כך״.
בעוד כארבעה חודשים יתקיימו הבחירות לרבנות הראשית בע״ה. מה הרב חושב על החלוקה שנקבעה בהסכמים הקואליציוניים, שייבחר רב חרדי ורב ציוני דתי?
״נכון שיש חילוקי דעות והשקפות קצת שונות, אבל בהלכה אין דבר כזה הלכה חרדית והלכה דתית לאומית. הרבנות הראשית רואה את הפסיקה לכלל ישראל ולא פסיקה לאדם פרטי, ופסיקה כזו שונה בדרך כלל. לדוגמא, יש יהודים שמחמירים ואוכלים בכל הפסח רק מצות (עבודת) יד. הרבנות לא יכולה לפסוק שכולם חייבים לאכול רק מצות יד כי כך לא יהיה מספיק לכולם ויש חשש שיאכלו חמץ. אגב, אני לא בטוח שמצות מכונה פחות כשרות ממצות יד. שנבין, רק מכונה יכולה לייצר מיליוני מצות והרבנות לא יכולה לפסוק לכלל ישראל כפסיקה לאדם פרטי״.
אז הרב אומר שזה לא משנה אם הרב דתי או חרדי כי התורה היא אחת.
אני מקווה שמי שיושב ברבנות לא רואה את האבחנה הזו. הרבנות קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים – אם יושב רב חרדי שמבין את אחריותו לכלל ישראל אז אין בעיה. אני מסכים שבדרך כלל יש הבדלים בין הזרמים, ואם יושב רב שמצומצם בראייתו אז כנראה הוא לא מתאים להיות רב ראשי״.
הרב מועמד לתפקיד?
״אני? ברוך ה׳ לא״, הרב צוחק.
למה ׳ברוך ה׳ לא׳?
״אני חושב שהגיע הזמן שלא. זה תפקיד מאוד אחראי שדורש את כל כולך ואני ב״ה לומד היום בנחת. תפקיד כזה הוא מעבר ליכולתי. בגיל צעיר יותר החיים היו סוערים, כיום יותר רגוע, ואני כבר מעל 80 ב״ה. לא בשבילי״.
לא ראוי להוריד את הרף של גיל 70?
״הגבלת הגיל נעשתה בצורה פוליטית, פרסונלית נגד מישהו. אני זוכר שכשהרב אונטרמן נבחר להיות רב ראשי, גם כן היה מי שרצה לפסול אותו ורצה לחוקק חוק שמגיל 70 לא יכול להיות רב ראשי. זה לא קרה, אבל לאחר מכן זה קרה כלפי מישהו אחר. וחוק כזה אישי פוליטי הוא מיותר. אם אדם בריא ומסוגל לתפקד, אז אדרבה שיהיה רב ראשי ואולי זה אף מתאים יותר״.
״הם מכירים בנו רק כאזרחים סוג ב״
במציאות חיינו כאן בארץ, קשה להתעלם מהטרור, במיוחד בתקופות רגישות כמו חודש הרמדאן שאנו נמצאים בעיצומו. שאלתי את הרב אם נמשיך כך עד ביאת המשיח. ״יבוא יום ויהיה שלום״, אומר הרב. ״ייקח זמן, אין מנוס. שורש הבעיה הוא לא רק פוליטי אלא בעיקר דתי. האסלאם לא מסוגל להכיר בדת אחרת ובוודאי לא כאן בארץ ישראל. כל עוד האסלאם ישלול את זכותו של מאן דהוא מדת אחרת – לא יהיה פתרון לבעיה. שאנשים לא יחיו באשליות, שום הסכם פוליטי לא יחזיק מעמד עד שלא יהיה פתרון במנהיגות הדתית שלהם. עד שהאסלאם לא ישנה את עמדתו לא יהיה שינוי״.
האסלאם לא ישתנה פתאום.
״נכון, אבל אני מאמין בתהליכים. תראה, אני נפגש עם מנהיגים מוסלמים מהעולם. שם הייתה אווירה אחרת. שם אמרו לי שהאסלאם שבארץ ישראל רואה בכל דבר פגיעה באל-אקצא גם כשהוא עלילה ושקר וכזב. אף יהודי לא רוצה לפגוע באל-אקצא, זה לא עבודה זרה. הם ממציאים עלילה שהתחילה לפני כמאה שנים. הם אמרו לי: מה המוסלמים בישראל רוצים מאל-אקצא?! יש מנהיגים מוסלמים בעולם שרואים את הדברים אחרת״.
זה עצוב כי מהבחינה הזו אנו לא מרגישים בני חורין בארץ.
״לא נכון, אנו בני חורין. זה ההבדל, לנו אין שום עניין באסלאם. המוסלמים מאמינים באל אחד כמעט כמונו, אבל הם נגדנו. הם לא מוכנים להכיר שאנו מאמינים בתורת משה. אצלם גם חילוני נחשב לכופר ואין לו זכות קיום. הם מכירים בנו רק כאזרחים סוג ב׳, זו תפיסה מוסלמית שאומרת שמי שאינו כמוהם הוא סוג ב׳״.
ואיך לא, הרב מסיים את השיחה בנימה אופטימית ואמונית: ״בחג הפסח אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. צריך לזכור את כל מה שקרה ממצרים עד היום. לכל דור יש את המצרים שלו. עברנו כל כך הרבה מצרים, מהפרעונים ועד עתה. ׳והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו׳ – השיר הזה אומר שעברנו את כל מדורי גהינום בעולם. והנה אנו ב״ה במדינה מתפתחת, התורה מתקדמת והכל משגשג. נכון, יש עכשיו משבר, אבל נעבור אותו. עברנו המון! אז נכון שיש חילוקי דעות, נעבור את כל המכשולים האלה ונתקדם הלאה לגאולה השלמה בע״ה״. אמן. ■

"כנס ליישוב חילוני ותראה את הגינון, באופן כללי זה משהו אחר לגמרי. אין לנו תרבות אסתטית גבוהה, אין לנו תרבות כתיבה גבוהה. זה עניין של תרבות, לא ידע, לא עומק, לא אידאולוגיה, לא מוסר – אני חושב שבאלה אנחנו הרבה יותר טובים

מה אתה חושב על העיתונות הדתית היום, על יוצרים דתיים?
"אחד התפקידים שייעדתי לעצמי היה לטפח כותבים, אנשי תקשורת, סופרים ומשוררים מהמחנה שלנו, כאלה שישאפו לרמה הכי גבוהה. מן המפורסמות היא ש'בנקודה' גדלו אורי אליצור ואורי אורבך ז"ל, חגי סגל ויאיר שלג יבל"א ורבים אחרים. מה שפחות יודעים זה שגם משוררות כמו חוה פנחס כהן ז"ל, שאותה הגדיר פרופסור דן מירון כאחת המשוררות הכי חשובות בדור האחרון, גם היא קיבלה את הביטחון שלה בנקודה. מירה קידר נעשתה סופרת בנקודה, הסופרת אמונה אלון ערכה מאמרים בנקודה. דחפתי אותן לכיוון הזה".
"אני חושב שנבחרת הכותבים בחלק מעיתוני המגזר – ודאי ב'מקור ראשון' – לא נופלים מ'הארץ' או מ'ידיעות אחרונות', אחדים אפילו עולים עליהם. אבל כמו במדינאות, יש גם תרבות עיתונאית. האם יש מספיק מזה אצלנו? עדיין לא. יש ידע מקצועי מצטבר אבל לא פרצנו דרך. במשך הרבה שנים 'הארץ' סיגל את זה לעצמו. הארץ הוא 'מאסט'. כל מי שמכריע באקדמיה, במדינאות ובביטחון – יש לו בבוקר עיתון הארץ, ובזה הם הצליחו. למרות שמקור ראשון בתפוצה הכללית לא כל כך מפגר אחרי הארץ, הוא לא הפך להיות עיתון 'מאסט', זה המבחן האמיתי".
יש שאומרים שבעפרה צמחה התקשורת המגזרית ולכן יש בה כל כך הרבה אנשי תקשורת, דוגמת עמית סגל ועקיבא נוביק שכבר עזבו את היישוב. "השאלה היא האם התקשורת הזו הגיעה לחמישייה הפותחת. התשובה היא: עוד לא, היא אולי בעשירייה הפותחת".
אתה מרגיש שנכשלת? שהצלחת? או שאולי באמצע ויש עוד במה להשתפר.
"לפני כן היא לא הייתה קודמת. היה 'הצופה'. לא ממש עיתון. אני חושב שהוא היה לא פחות ותיק מהארץ, אבל לעורכיו ולכותבים בו היה חסר 'את זה'; את החוש המקצועי, האסתטי, את השאיפה למצוינות"
"אגיד יותר מזה. כנס ליישוב חילוני ותראה את הגינון, באופן כללי זה משהו אחר לגמרי. אין לנו תרבות אסתטית גבוהה, אין לנו תרבות כתיבה גבוהה. זה עניין של תרבות, לא ידע, לא עומק, לא אידאולוגיה, לא מוסר – אני חושב שבאלה אנחנו הרבה יותר טובים. זה קיים פה ושם, אבל כתרבות כללית לא".

 

"במידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש"

מועצת יש"ע, או בשמה המלא 'מועצת היישובים היהודים ביהודה, שומרון וחבל עזה', היא עמותה שבה חברים ראשי הערים, המועצות המקומיות והאזוריות הישראליות שבתחומי יהודה והשומרון ובעבר גם בגוש קטיף. היא הוקמה בדצמבר 1980, תקופה עם אידיאולוגיה רבה – במטרה לקדם את מפעל ההתיישבות ולייצג את האינטרסים של המתיישבים.
מה ההבדל בין מועצת יש"ע בעת יסדת אותה לבין המציאות שלנו? היא בכלל הכרחית היום?
"אני לא יודע", משיב בכנות הראל על הצורך במועצה, וממשיך: "את מועצת יש"ע ייסדתי בעמל רב, על פי מתכונת התנועה הקיבוצית. הייתה מזכירות וכד', נבחרתי בוועידה הראשונה שהתקיימה בראש צורים. למעט דני דיין, הייתי היחיד שלא היה גם ראש מועצה. אחרי כל ראשי מועצת יש"ע היו גם ראשי מועצות והדבר העיקרי שבו הם עוסקים זה כלפי הממשלה, להשיג תנאים. אין לי על זה ביקורת, כך צריך להיות. אבל מעבר לזה, האידיאולוגיה הבראשיתית איבדה מומנטום וזה השינוי הגדול. אני באתי לזה מתוך אידאולוגיה".
מתי החלטת שההתיישבות זה משהו שאתה רוצה לעסוק בו?
"כאשר נכנסתי לעניינים עוד לפני גיל 40 הייתי כבר ותיק בתקשורת, במעמד די בכיר ב'ידיעות אחרונות'. עזבתי הכול באמצע אחרי שבגין עלה לשלטון כי חשבתי שזו הזדמנות להוכיח את עצמי בעשייה. היינו 12 יישובים, וכאשר סיימתי את תפקידי אחרי 15 שנה היינו כבר 120 ישובים. להגיד שזה נעשה רק על ידי מועצת יש"ע? לא. אבל היא דחפה ודחפה, הציעה לממשלה דרכי פעולה וידעה להגיע לאן שצריך".
הראל מזכיר את ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון: "הוא היה מפקד שלי והיינו ביחסי ידידות. כשר חקלאות הוא היה, אולי בהגזמת מה – ת"פ שלנו. אבל שרון לא היה באמת אידיאולוג, הוא היה מאוד חזק ודחפן בעשייה אבל מבחינה אידאולוגית הוא נע לכאן ולכאן. לנו לא היה כוח לעשות את הדברים מבחינה ביצועית, הכוח שלנו היה להניע את הממשלה ואת זה עשינו בהחלט לא רע".

"מועצת יש"ע עשתה 'שירקס' מאחורי הקלעים. הייתה הידברות מוקדמת איך ייראה הפינוי, עד איזה גבול תגיע ההתנגדות. אפשר להגיד שבמידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש

2005, כפר מימון, לקראת גירוש גוש קטיף. אפשר להגיד שזה היה קו השבר של מועצת יש"ע?
"בהחלט. מועצת יש"ע עשתה 'שירקס' מאחורי הקלעים. הייתה הידברות מוקדמת איך ייראה הפינוי, עד איזה גבול תגיע ההתנגדות. אפשר להגיד שבמידה מסוימת מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם אריק שרון בגירוש. הציבור מתוך אינטואיציה תפס את זה. אני ממש זוכר, בפינוי עצמו, שחלק מחברי מראשי מועצת יש"ע הכינו לעצמם בתרמילים ביגוד מיוחד להתנגדות, שבגדי 'א' שלהם לא יתלכלכו".
ומה היה ב-1982 עם פינוי ימית? איפה הייתה מועצת יש"ע?
"הייתה מועצת יש"ע ועמדתי בראשה, אבל לא היא הובילה את המאבק". הראל מסביר: "לא היו לנו יישובים שם, היינו בתחילת דרכנו, קטנים מדי. חברים מיש"ע ייסדו את 'התנועה לעצירת הנסיגה בסיני'. רבים מאיתנו ירדו לסיני אבל לא היינו המנהיגים. באותה תקופה היחסים עם אריאל שרון היו מאוד חשדניים, וניתקתי את קשריי הצמודים והחבריים איתו, לפני זה הוא היה בן בית פה. ב-1982 נהרג בני, ואני זוכר שהוא נחת כאן במסוק, הוא ידע להיות חבר".

 

"לא חושב שאני מוכשר לפוליטיקה"

היו לך הצעות להיכנס לפוליטיקה במהלך השנים?
"ניסו כמה פעמים. אמרתי שכל עוד אני בתפקיד של יו"ר מועצת יש"ע אני א-פוליטי. באופן אישי נטיתי למפלגת התחייה, הנושא של חילונים ודתיים בער בי כל השנים בשל העבר הקיבוצי שלי".
אז מה מנע ממך להיכנס לעולם הפוליטי?
“אני לא מתאים לזה. חסרות לי התכונות, הטובות והלא טובות גם יחד, שבלעדיהן אדם לא יכול להצליח בפוליטיקה. אני בן 84, זה שלב של סיכום. אני לא אומר את זה בדיעבד ורוצה להיות ישר עם עצמי ולא לזייף. יש שאומרים ששיא ההישגים שלי בפעילות הציבורית היה חוק הלאום, ואני בספק אם הייתי יכול לעשות את זה כחבר כנסת כמו שעשיתי את זה כראש המכון לאסטרטגיה ציונית. היה לנו צוות מתנדב שהגה ושניסח את החוק, דאג להעביר אותו בכנסת וביבי תקע אותו עשר שנים כמו שעשה לדברים אחרים. בסוף, כשהסיר את הווטו, זה היה נחוץ לו פוליטית".
הראל רואה את עצמו כ'נס': "ניצול שואה, עליתי ארצה בעלייה ב. כילד הייתי בקפריסין, מחנה עולים, התחלתי ללמוד בגיל עשר. כל הזמן הרגשתי שאני בעל חוב למדינה שהצילה אותי", הוא אומר בהתרגשות רבה. "את החוב הזה ניסיתי כל חיי להחזיר בצורה הכי טובה שיכולתי. הקרב בירושלים השפיע עליי עמוקות. שיניתי את כל העשיות האחרות והחלטתי שאני מקדיש את עצמי – כאיש תקשורת, כרעיונאי וכאיש מעשה גם יחד – לעשייה ציבורית".
ביום שלישי ל בשבט, 21 בפברואר, יתקיים כנס ירושלים ה-20 של 'בשבע', במסגרתו יקבל ישראל הראל את פרס ההתיישבות: "מישהו כנראה צלל לסיפור החיים שלי ואמר 'וואלה, מגיע לו'".

עוד במדור זה

הנכבה היהודית

הנכבה היהודית

ביו"ש, ארץ התנ"ך, מאות אתרי מורשת שמעידים ומאששים את חיי היהודים על הארץ הזו. כמעט בכל הר או גבעה ניתן למצוא שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות והעם העתיק ביותר מבין שלל הממצאים הוא העם היהודי.
אתרי המורשת ביהודה ושומרון מנוהלים באופן מנוכר והזוי, במקרים רבים הבעלות עליהם מוגדרת כפלשתינית פרטית על אף שאין שום הצדקה וביסוס להגדרה מקוממת זאת. על מנת להבין את שורשי התופעה צריך לחזור אחורה למלחמת העצמאות אל מה שמכונה ׳הנכבה׳ או אולי אפילו למרד הערבי הגדול בו למעשה החלה החרבת הכפרים השיטתית על ידי השלטון הבריטי.
על פניו נראה שההימנעות מהכרה בבעלות היהודית על אתרי ארכאולוגיה נעוצה בחשש שהכרה כזו עלולה לחשוף את מדינת ישראל בפני תביעה דומה להשיב את הבעלות הערבית על אתרים רבים במדינת ישראל.
יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל קרב ובא ויחד איתו צפה ועולה לא פעם לשולחן הדיונים שאלת הבסיס המוסרי להקמת מדינת ישראל. לא פעם אוהבים אנשי שמאל לנופף בפגם המוסרי, בטענה שעשרות כפרים ערביים הוחרבו בתקופת מלחמת העצמאות ועל חורבותיהם הוקמו יישובים וערים יהודיות שנמצאים היום בלב הקונצנזוס הלאומי.
מרביתו של השמאל הישראלי איננו מעוניין להחזיר את המצב לקדמותו, אך באופן אבסורדי מיעוט קיצוני מעוניין להשליך את האחריות לתיקון ה׳עוול׳ לשטחי יו"ש שנכבשו לאחר הקמת המדינה ומפציר בפני מקבלי ההחלטות לעוזבם לטובת האוכלוסייה הערבית ולא לבצע בהם פעולות התנחלות יהודיות. עיקרה של הטענה היא, לא לחזור שוב על אותה הבעיה אך טמונה בה גם רמיזה – יתכן ושטחים אלו יפצו על הטרגדיה ויביאו סוף סוף את השלום המיוחל.
למרבה האירוניה, מרביתם של הכפרים הערביים ביו"ש יושבים כיום על חורבותיהם של שרידים קדומים שנותרו עוד מתקופת ההתנחלות היהודית בארץ לפני יותר מ-2000 שנה.
למעשה, שטחי יו"ש הם מודל עתיק של אותה הנַכְּבָּה בדיוק. יתרה מכך, חלק ניכר מערביי יו"ש בזמן מלחמת ששת הימים היו פליטי 48, כך עולה מנתונים רשמיים שפורסמו, אחד מכל שלושה ערבים בשטחי יו"ש הוא פליט ממלחמת העצמאות. האיוולת ברורה.
הרצון לתקן עיוות על חשבון הנצחת עיוות זהה הוא לא סביר ולא הגיוני. אם דרוש תיקון התיקון צריך להתבצע באותו השטח שבו קרתה הטעות ואם מעשה הקמת המדינה מוצדק אזי יש להביט למציאות בעיניים ולהודות בה.
בראי היסטורי ניתן לקבוע בוודאות שההתקוממות הערבית היא זאת שהביאה עליהם את חורבנם. אילולי היו נלחמים בנו היו זוכים לחיות לצידנו ללא הפרעה. על אף שהוגלינו מארצנו, כאשר חזרנו הביתה התנועה הציונית עסקה בגאולת האדמה בכסף מלא בדיוק כפי שאבינו הקדמון רכש את מערת המכפלה למרות ההבטחה האלוקית שקיבל.
חשוב לציין שהחרבת הכפרים הערביים התחילה עוד בשלהי השלטון הבריטי לאחר המרד הגדול במהלכו הוחרבו והועלו באש על ידי הצבא הבריטי קרוב ל-40 כפרים ואף הוגלו אלפי ערבים.
בסקר חרום שנערך מיד לאחר מלחמת ששת הימים על ידי משרד הביטחון אותרו מאות אתרים ארכיאולוגיים מתקופת ההתנחלות הישראלית ואף מתקופות קדומות המוכיחות ללא ספק את קיומו של השלטון היהודי בארץ. הנתונים מראים שלא רק שלטון היה כאן, אלא התיישבות של ממש בכל רחבי יו"ש.
לנתון זה השלכות רוחב עצומות, למשל, בשאלת הבעלות על הקרקעות ביו"ש, אך למרבה הפלא איש כמעט אינו מתייחס לכך ברצינות.
כאשר מגיע ערבי ובידו קושאן תורכי מלפני יותר מ-200 שנה מתייחסים אל זה כקודש קודשים ומעניקים לו זכויות גם אם הוא הפקיר את אדמתו ולא השתמש בה משך דורות, אך מדוע שרידי התנחלות יהודי אינם נחשבים כהוכחת בעלות על הקרקע?
מי שאולי האשם הגדול ב"נַכְּבָּה היהודית" הוא מי שהיה אמון על שמירת אדמות המולדת, הלא הוא ה"מנהל האזרחי". המנהל אימץ במשך שנים גישה לפיה אדמות יו"ש הן פלשתיניות פרטיות עד שיוכח אחרת. כתוצאה מכך תוקנו במרוצת השנים מאות תקנות הפוגעות באופן שיטתי ביהודים ומעדיפות אוטומטית את הנרטיב הערבי.
קחו למשל את הנתון המדהים הזה: המנהל האזרחי מסרב לאשר חפירות ארכיאולוגיות בשטחי סקר! מדוע? כי לטענת אנשיו יתכן שאדמות אלו הנן פלשתיניות פרטיות ומשום כך לא ניתן לאשר שימוש בהן אפילו למטרות חפירות הצלה.
ממלכת יהודה וממלכת ישראל שלטו יחד במרביתה של הארץ במשך מאות שנים. הממצאים הראשונים של המחקר הארכיאולוגי מראים שבתקופה זו אדמות יו"ש יושבו בצפיפות על ידי היהודים. מרביתן של מדרגות העיבוד, ׳טרסות׳ (שנחשבות גם הן אוטומטיות כקרקעות פלשתיניות פרטיות) נבנו בתקופה זו, ועשרות יישובים נפרסו לאורך ולרוחב הארץ. מה שמדהים לא פחות הוא השתמרותן של שמות האתרים כפי שהם מופיעים עוד בספר יהושע. תקוע, חלחול, דביר ובית ענות הם רק חלק קטן מן היישובים היהודיים שעל חורבותיהם יושבים כיום כפרים ערביים.
קחו בחשבון שהמחקר הארכיאולוגי מתרחש 2,000 שנה אחרי המאורעות אז אם מוצאים עשרות אתרים ובהם סימני חיים, הווי אומר שהחיים כאן היו ממש אינטנסיביים וצפופים, קחו גם בחשבון שאוכלוסייה הערבית דאגה להשמיד כמה שיותר סממני זיהוי יהודיים, תוסיפו לזה את העובדה שהמנהל האזרחי לא מאפשר מחקר רציני ארכיאולוגי ומכאן תבינו את העוצמה של כל מטבע או חרס שנמצא למרות כל זאת במעמקי האדמה.
חקר הארכיאולוגיה צריך גם הוא לעבור שינוי קטן. מרביתם של החוקרים מתמכרים לעבר עד כדי כך שהם אינם מסוגלים לדמיין אפילו פגיעה קלה שבקלים בממצאים ההיסטוריים. הגדילו לעשות מספר חוקרים שאף הציעו לכסות אתרי מורשת שלמים על מנת לשמור אותם באופן המיטבי ביותר לאלפי השנים הבאות.
מה שקורה בינתיים בשטח, הוא כמובן הפוך לחלוטין וזאת בשל אוזלת היד המכוונת של המנהל האזרחי. הערבים לא מפספסים הזדמנות להרוס ולהשמיד את שרידי החיים היהודיים שהיו כאן ועל הדרך אף הורסים אתרים בעלי חשיבות בין לאומית כדוגמת מזבח יהושוע בין נון.
תכלית הממצאים ההיסטוריים היא להוכיח לכל את דבר זכותנו על הארץ ויחד עם זאת להשתלב ממש בחיים החדשים שהולכים ונבנים בארץ הזו. אין יותר מרגש לנסוע בדרך האבות המקורית ומאידך גיסא אין מנוס מלהתאים אותה למציאות החדשה בחלק מהמקטעים. אך שימו לב עד כמה השילוב בין העבר הרחוק למציאות העכשווית מייצר את העוצמה שלנו כעם העתיק ביותר בעולם.
הגיע הזמן ששטחי הארכיאולוגיה יוכללו באדמות המדינה ויוקצו לאחר חפירה ושימור להתיישבות המחודשת של העם החוזר לארצו לאחר 2,000 שנות גלות. ■

הפרטים שמאחורי רכבי הביטחון החדשים בהר חברון

הפרטים שמאחורי רכבי הביטחון החדשים בהר חברון

רכב שעבר תאונה

ביום שני השבוע חולקו עשרה רכבי ביטחון חדשים לרבש"צים במועצה האזורית הר חברון. עשרת הרכבים החדשים שהחליפו עשרה רכבים ותיקים, נמסרו בנוסף לשלושה שנמסרו שבמהלך השנה, ושניים שנוספו למחלקת קרקעות, ובסך הכל במועצה מרוצים מ-15 רכבים חדשים.
לא רבים מכירים עד כמה חשובים רכבי הביטחון – הן בפעילות הביטחון השוטפת, והן בעתות חירום. “רכב הביטחון היישובי משמש את הרבש"ץ והמאבטחים ביישוב לביצוע הפעולות הנדרשות בהגנה על התושבים, ובאירוע חירום מסייע בהגעה מהירה לזירת האירוע, עם הציוד הנדרש לשלבים השונים באירוע", מסביר מנהל מחלקת הביטחון במועצה, נדב צחור.
בסוף אוקטובר 2022 נרצח רונן חנניה הי״ד, תושב קריית ארבע על ידי מחבל ערבי, מוחמד ג'עברי. בפיגוע נפצע קשה החובש עופר אוחנה ומאבטח נוסף שהגיעו למקום כדי לטפל בחנניה ובנו. לאחר מכן הגיעו לזירה הרבש"ץ של קריית ארבע שדרס את המחבל שחוסל בהמשך על ידי חייל בחופשה. הרכבים החדשים, כמו רוב מוחלט של הרכבים מוגנים נגד אבנים אולם לא נגד ירי, "לכן, בניגוד לאירוע המוכר ליד קרית ארבע, כאן אין סיפורי גבורה כאלה ב"ה. הרכב כפי שציינתי מסייע לרבש"ץ בהקשרי הגעה מהירה והציוד הנחווה הנדרש עבורו לטיפול באירועים".
רכישת הרכבים החדשים לא זולה כלל וכלל. משרד הביטחון ופיקוד העורף מעבירים 145,000 שקלים עבור כל רכב, והמועצה נדרשת להשלים את השאר. בסך הכל מחירו של רכב כולל אבזור מתאים עומד על כרבע מיליון שקלים.
ברכבי הביטחון עושים שימוש יומיומי 7\24 ובכל רכב נוהגים במהלך היום והלילה מספר אנשים – הרבש"ץ והמאבטחים, כל ישוב והסידור שלו – ומשכך לתחזוקת הרכב חשיבות גדולה מהרגיל. נדב צחור מפרט: “פיקוד העורף מתקצב את המועצה בתקציב אחזקה דיפרנציאלי המשתנה בין היישובים בהתאם לנוסחה מוגדרת המחשבת את גודל הישוב, ובהתאם את התקציב המוגדר לביטוחים, טיפולים משתנים וכו'. בכל מצב של עלויות נוספות המועצה סופגת את העלויות".
נציין כי תקציב לשדרוג רכבי ביטחון מגיע אחת לשש שנים בסיוע היחידה להתיישבות במשרד הביטחון ופיקוד העורף, בהתאם לתקציב מדינה ותיעדופים של פיקוד מרכז.
היישובים המאושרים: תלם, אדורה, נגוהות, בית חג"י, מעלה חבר, טנא-עומרים, שמעה, שני, סוסיה ואשכולות. ראש המועצה יוחאי דמרי אומר כי החלפת צי הרכב הבטחוני לצי חדש ואיכותי, מהווה נדבך חשוב וחיוני במעטפת הבטחון של כל ישוב וישוב וביחוד בימים אלו של מציאות ביטחונית לא פשוטה. “זה הזמן לומר תודה לכל העוסקים במלאכה – הן ליחידה להתיישבות במשרד הביטחון, פיקוד העורף, למליאת המועצה על הוספת התקציב הנדרש, למנכ"לית, לגזבר, לקצין הביטחון בתעבורה חיים תבו, ולמחלקת הבטחון המסורה והאיכותית. וכמובן לרבש"צים היקרים והאהובים, אנו בטוחים שהכלים יהיו לעזר רב. תתחדשו, וכשאתם שומרים עלינו תזכרו לשמור גם על הנוהגים בכלים, ועל הכלים עצמם".
דבריו של ראש המועצה והבקשה לשמירה על הנהגים והרכבים לא נאמרים ללא ביסוס. לרוב הנסיעה ברכבי הביטחון נעשית במהירות נמוכה בתוך הישובים, אולם בעת הצורך – התראות ממצלמות האבטחה, התראות על גדר הביטחון, ואירועי חירום שונים – הנסיעה נעשית פחות בטוחה בשל דרכי ביטחון לא סלולות ונהיגה שאינה זהירה מספיק.
כך למשל, בינואר 2023 אירעו שלוש תאונות תוך ארבעה ימים במהלך נסיעות ברכבי ביטחון ביהודה ושומרון. “תעשו עצירה מהמרוץ היום יומי, תנו תדריך לנהגים ברכבים, תוודאו שכל סייר מבין את משימתו ואחריותו – השבתת הרכבים פוגעת בביטחון היישוב, וכמובן סכנת חיים בתאונה", נכתב בהודעה שנשלחה לרבש"צים. ■

ראש…
הילדים של יהונתן ואסתר פולארד

הילדים של יהונתן ואסתר פולארד

את אסתר פולארד כולנו הכרנו בתור מי שהלכה ממקום למקום, מדלת לדלת, מלשכה ללשכה, כדי למצוא את הדרך שתוביל לשחרורו של בעלה מהכלא האמריקאי בו נמק במשך עשרות שנים ארוכות. אך בין מאמץ אחד למשנהו הייתה לאסתר מטלה נוספת שלקחה על עצמה בשביל בעלה יהונתן. שליחות מיוחדת אותה לא יכול היה לעשות ממקום שביו.
במשך כל השנים בהן היה מאחורי סורג ובריח לא פסק יהונתן מלעקוב ולשמוע על המתרחש בארץ ישראל. הקורבנות והנפגעים בפיגועי הטרור הנוראיים לא נעלמו מעיניו ומליבו. את הדרך להביע בפניהם את תנחומו וכאבו על אובדנם או לחזק אותם בעת משבר מצא יהונתן באמצעות מי שהייתה שליחתו המסורה ושותפתו לדרך, שביום ראשון הקרוב יחול יום השנה הראשון לפטירתה.
"לחבוש קצת את הפצע הנורא"
"בזמן שאנחנו ישבנו שבעה אסתר הגיעה אלינו ואמרה שהיא באה בשליחות בעלה להביא לנו מתנות לילדים היתומים, נשארו שלושה והיא הביאה בשבילם שלושה דובים נחמדים לתת להם", מספר הרב יהודה בן ישי, אביה של רותי פוגל שנרצחה בפיגוע הנוראי באיתמר, יחד עם בעלה אודי ושלושת ילדיהם, יואב, אלעד והדס. "מאוד התרגשנו מזה".
"היא אמרה שבעלה ביקש ממנה לבוא ולעודד אותנו, לחזק אותנו. זה היה לחבוש קצת את הפצע הנורא שהיה, כאשר שמישהו כל כך רחוק בתנאים כאלה, חושב עלינו. זה היה חיבוק חשוב ומשמעותי, שאי אפשר לשכוח. כמובן סגרנו מעגל כשנסענו לבקר את יהונתן בכלא בארה"ב".
הרב בן ישי ביקש מאסתר לבדוק את האפשרות לנסוע ביחד עם הנכדה הגדולה, תמר, כדי לבקר את יהונתן בכלא. הדברים אכן הצליחו להסתדר ולאחר מבצע התארגנות רציני מאוד ברוך השם הפגישה יצאה לדרך למרות מאסרו של יהונתן.
"ראיתי איפה הוא יושב, איפה הוא נמצא ואיך הייתה לו מחשבה לשלוח את אסתר אלינו אלפי קילומטרים משם. איך היה רגיש לכל דבר ולמה שקרה אצלנו. הם היו עם מבט מאוד כללי, התעלמו מהמציאות האישית שלהם וחשבו על העם. אנחנו יודעים עד כמה יהונתן מסר את נפשו על כך. השתוממתי מזה שאדם שסובל כל כך הרבה – המחשבה העיקרית שלו היא לנחם את המשפחה הזאת. ראיתי כמה הוא מחובר וקשור לכלל.
"כשהלכנו לבקר אותו הוא היה אבל על אביו והרשויות לא הרשו לו ללכת להלוויה. אנחנו בהשגחה מדהימה הגענו אליו באותו זמן. הוא שלח את אסתר אלינו לניחום אבלים והגענו אליו כשהוא אבל. החזרנו לו טובה כביכול".
הרב בן ישי מספר על הקשר העמוק אליו נחשף בין יהונתן ואסתר במהלך התקופה בה זכה להכיר אותם. "התרשמתי כל הזמן כמה היא דואגת לו כמה היא מרגישה אחריות עצומה על גורלו של יהונתן. כמה הקשר בניהם היה קשר מיוחד, של אדם אחד שחולק לשניים. אחד בבית סוהר ואחד בחוץ, כאשר חלק אחד עושה כל מה שהוא יכול כדי שהחלק השני ייצא לחופשי. הרגשתי שהיא חיה בתחושת שליחות להוציא את יהונתן מבית הסוהר ושיזכה להגיע לארץ".
"יהונתן מתפלל לשלומו"
ליה ירד היא אם לתשעה. בשנת תשס"א פצמ"ר שנורה אל עבר היישוב עצמונה בו התגוררה עם משפחתה פצע את בנה השביעי, אריאל בן השנה, והותיר אותו במצב קשה. "אריאל היה מאושפז שלושה שבועות בסורוקה ותקופה ארוכה לאחר מכן בשיקום בבית החולים אלי"ן", מספרת ירד, "בזמן שאריאל היה מאושפז הגיעו לבקר אותנו שתי נשים. אחת מהן הייתה אסתר פולארד. היא אמרה לנו שהיא הגיעה בשליחות בעלה הנמצא בכלא, וביקש ממנה להגיע לבקר את בננו. היא הביאה איתה מתנה בשביל אריאל, מכונית גדולה. יהונתן ביקש ממנה לקנות".
"כיום אריאל בן 23, סיים בגרויות, בעל רישיון נהיגה, לומד בישיבה גבוהה ועושה שירות לאומי. כשהוא נפצע אמרו לנו שאולי הוא לא יחיה, או שיהיה צמח או בעל נכות רצינית. אני זוכרת שאסתר הגיעה לבקר בערך חודש לאחר שנפצע. היא מסרה שיהונתן מתפלל לשלומו והביאה את המתנה. שמעתי מאחרים שאסתר ביקרה עוד הרבה נפגעים ומסרה להם את התפילות והאיחולים של יהונתן. אני כל הזמן זוכרת מאז את הביקור הזה שלה".
"אחרי שיהונתן שוחרר והם הגיעו לארץ, רצינו מאוד לפגוש אותם ולהגיד ליהונתן 'הנה הילד שהתפללת עליו', אבל אמרו לנו שאסתר צריכה מאוד להישמר בגלל שהיא חולה ולא יכולה להיפגש איתנו אז לא פגשנו אותה, אבל הגענו עם אריאל בשבעה ליהונתן והוא סיפר לנו גם על אסתר וגם על הקשר לגוש קטיף. קיווינו שהם יחיו ביחד הרבה זמן בארץ אחרי שיהונתן שוחרר, לצערנו זה לא קרה".
"לא היה יום שלא בכינו על כך"
בשל תנאי המאסר הנוקשים של יהונתן, הוא ואסתר מעולם לא זכו להביא ילדים משלהם לעולם. כעת יהונתן רוצה לגמול חסד לאסתר ולהנציח את זכרה באופן ראוי ומשמעותי כיאה לפועלה למען עם ישראל במשך שנות חייה ולהקים את 'מרכז ילדי אסתר – מרכז לחינוך יהודי מהגיל הרך ועד בני נוער שימוקם בעיר תל אביב'".
ביום ראשון הקרוב, היום בו ימלאו שנים עשר חודשים לפטירתה של אסתר ע"ה – יתקיים ערב שגרירים מיוחד במלון 'רמדה' בירושלים, ביחד עם יהונתן, בו כל אחד כפי כוחו יוכל להגשים את חלומו ולהכיר טובה עצומה לאסתר על כל מה שעשתה למען יהונתן בפרט ועם ישראל בכלל.
"לצד הפעילות הבלתי פוסקת שלה למען שחרורי והשבתי לארץ ישראל, אסתר עשתה הכול כדי להשמיע את קולי ולהיות שליחה עבורי במקומות שאליהם לא הייתה לי אפשרות להגיע", מספר לנו יהונתן פולארד, "הדבר המשמעותי ביותר עבורי היה העובדה שאסתר כיתתה את רגליה פעם אחר פעם לבתיהן של משפחות שכולות ונפגעי טרור על מנת לנסות לנחם, לעודד ולחזק את מי שנשאו את כאביו של עם ישראל באופן האישי ביותר. היו מקרים שבהם הביקור החד פעמי התפתח לקשרים משמעותיים מאוד שהמשיכו במשך שנים וממשיכים גם היום. זו בעיני אחת הדוגמאות המייצגות ביותר למי ומה הייתה אסתר עבורי ועבור עם ישראל.

"אסתר הייתה מורה במקצועה ולאורך כל המאבק לשחרורי מה שהיא עשתה בעצם זה להמשיך ללמד. היא לימדה אותי כיצד לא לאבד אמונה ותקווה וסייעה לי לצאת מהכלא אדם טוב ושלם יותר מאיך שנכנסתי אליו 30 שנה לפני כן. היא לימדה את עם ישראל כולו מהי ערבות הדדית ומחויבות בלתי מתפשרת לצדק".
"הכאב הגדול ביותר שלנו היה העובדה שלא זכינו להביא ילדים לעולם. לא היה יום שלא בכינו על כך. לקראת סוף השבעה חשבתי על כך שיש עדיין דבר אחד שאני יכול לעשות למענה וימלא חלק מהחוסר הזה – הקמת מרכז חינוך יהודי לילדים. אני עובד כבר קרוב לשנה יחד עם שותפים יקרים בכדי להפוך את החלום הזה למציאות וכעת אנו מתקרבים לרגע המשמעותי ביותר בדרך להגשמת החלום הזה".
"אני הבנתי שכמו המאבק לשחרורי – זה חייב לבוא מהעם", אומר פולארד, "ביום ראשון הקרוב יתקיים בירושלים אירוע מיוחד שאליו יגיעו בעזרת השם כל מי שרוצה לקחת חלק בקמפיין ויחד נצא בשבוע הקרוב לזכות את כל עם ישראל לקחת חלק בהנצחתה של אסתר באמצעות מאות ואלפי ילדים שיתחנכו לזהות יהודית ולאחדות ישראל לעילוי נשמתה. אני מתרגש מאוד מהמחשבה שאפגוש כל כך הרבה אנשים שעשו כל כך הרבה למעני ומתפלל שיחד נצליח במשימה".

חודש בית הכנסת שפוצץ בשואה

חודש בית הכנסת שפוצץ בשואה

לפני מספר שבועות התקיים בקהילת קוברסדורף-בורגנלנד שבאוסטריה מאורע מרגש. סימפוזיון שאורגן על ידי תנועת המזרחי בווינה בראשות נחמיה גנג על אודות ׳שבע הקהילות׳ היהודיות שהתקיימו בבורגנלנד עד מלחמת העולם השנייה.
יום העיון כלל שלושה מושבים. הראשון, הקהילה – גנג עסק באוסקר דויטש, נשיא המזרחי בווינה ובפועלו, ופרופסור שלמה שפיצר מאוניברסיטת בר-אילן נאם על רבני שבע הקהילות. את המושב השני פתח הרב יוסף פרדס, רב קהילת המזרחי בווינה, בשאלה האם יש מקום לחדש מבנה בית כנסת על פי ההלכה, וכן פטר אדם נשא דברים בנושא הארכיטקטורה של בית הכנסת בקוברסדורף ושחזורו. מושב שלישי עסק בשואה באזור בורגנלנד. שושנה דויצן-ינסן דיברה על סופה של קהילת קוברסדורף בימי שלטון הנאצים, ומיכאל ריגלר דיבר על הגירוש מבורגנלנד לווינה, הבריחה ממנה ודרך הנדודים עד בואנו לארץ ישראל.
ביום הכנס חידשו אנשי המקום את מבנה בית הכנסת ששרד את תקופת השואה. חשוב לציין שכיום לא חיים במקום יהודים, המשפחות האחרונות שחיו בקהילה גורשו ממנה כאשר המשטר הנאצי השתלט על העיירה.
שבע הקהילות היהודיות
בבורגנלנד היו שבע קהילות יהודיות ובהן מאות משפחות יהודיות. כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה בשנת תרצ״ח-1938 היה גורל יהודיה כגורל יהודי גרמניה – רדיפות ונישול הרכוש. יהודי הקהילות נאלצו לעזוב את יישוביהם שבהם חיו מאות בשנים בתוך זמן קצר, ולעקור למקומות אחרים, בעיקר לעיר הבירה וינה. כל בתי הכנסת נהרסו בפקודת הנאצים, אולם בית כנסת אחד שרד בעיירה קוברסדורף בשל אסון שפקד את מבצע ההריסה – ילדה נהרגה בעת הפיצוץ, ויש אומרים שזו הייתה בתו של מבצע הפיצוץ.
בית הכנסת המשוחזר
מבנה אבן מרשים בגודלו וביופיו נשאר עומד על מקומו כאבן שאין לה הופכין. אנשי המקום שדדו את תכולתו – ספסלים, סטנדרים ואף לחלונות הוויטראז׳ שלחו את ידם. בית הכנסת עמד בשיממונו, קוצים ודרדרים הקיפוהו וקירות האבן החלו להתפורר.
׳מקדש המעט׳ הפך לחורבה ממש. לפני מספר שנים נרכש המבנה על ידי ׳הוועד היהודי של יהודי אוסטריה׳ והוחלט לשקמו. תמונות מהעבר הרחוק ששרדו בארכיונים אפשרו לשחזר את פנים בית הכנסת.
פנים בית הכנסת כלל אולם תפילה רחב ידיים, חלונות גבוהים מצוירים, ומעל לארון הקודש התנוסס חלון עגול מצויר. האדריכל וחבר עובדיו מצאו את החלון המקורי בביתו של תושב המקום והחזירוהו למקומו, והוא עתה מתנוסס ביופיו במקומו הקבוע. עובדי השחזור התקינו ארון קודש העשוי שני קירות אבן ולצידם ציור פרוכת. כיוון שבית הכנסת אינו משמש לתפילה, לא הוקמה בו בימה לקריאת התורה ו׳עמוד׳ עבור החזן. נורות חשמל חדשות הותקנו באולם התפילה, וכן נבנתה עזרת נשים כפי שהייתה במקורה. הכניסה לעזרת הנשים היא בגרם מדרגות לולייני בכניסה נפרדת, כיאה לבית כנסת שרוב יהודיה היו שומרי מצוות. אגב, כאשר גורשו אחרוני היהודים מהמקום השכילו היהודים וקברו את שלושה עשר ספרי התורה בבית הקברות היהודי, ומצבה הוקמה על מקום קבורתם.
בשחזור נוספו פרוזדור המוליך אל בית הכנסת, מטבחון, שירותים ועוד. החצר נוקתה היטב וגדר אבן ועץ מקוריים מקיפים את בית הכנסת. הבניין מתנוסס עתה לתפארה, ולידו בתים שבחלקם חיו פעם יהודי המקום.
הוזמנתי גם אנוכי לטקס חנוכת הבניין על ידי נחמיה גנג העומד בראש ארגון המזרחי בווינה, מכיוון שמקור משפחתנו בקוברסדורף. סבי, ר׳ משה ריגלר זצ״ל, היה ראש הקהל בעיירה, ואבי ז״ל נולד בה וחי במקום עד נישואיו לאימי ז״ל שנולדה בפראואנקירכן, אף עיירה זו אחת מ׳שבע קהילות׳ בבורגנלנד.
ביום העיון לקחו חלק כ-60 איש ואישה ורוב הנוכחים היו בני המקום שמצפונם התעורר באיחור של שמונים שנה. מספר יהודים מווינה השתתפו ביום העיון שכלל נאומים, ברכות, דברים מפי מלומדים על תולדות היהודים בבורגנלנד, וכן מידע על עבודת המשחזרים, ואנוכי סיפרתי את דבר הצלת משפחתנו וסירוב הבריטים להישארות נוסעי האוניה בארץ, הגירוש למאוריציוס, השהייה שם במשך חמש שנים בתנאי בית סוהר, ושובנו לארץ ישראל בחודש אלול תש״ה.
כל השיחות התנהלו בשפה הגרמנית, ורק קומץ היהודים שהשתתפו בכנס זכרו את אשר אירע לפני כ-84 שנה. אציין שוב כי ככל כנראה המבנה לא ישרת עוד לצורכי תפילה, אלא לצרכים תרבותיים אחרים שעליהם תחליט עירית קוברסדורף.

עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל

עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל

משפחת גולדין מתנהלת בשמונה השנים האחרונות בצורה רגילה ככל האפשר. על אף סדר יומו העמוס, ממשיך שמחה גולדין, לצד רעייתו לאה, להיאבק למען שחרור בנו הדר שנחטף על ידי ארגון הטרור חמאס במהלך הפסקת אש ב-01 לאוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע ״צוק איתן״ ברצועת עזה.
מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב שהתנהל בעזה בין התאריכים ביולי 08 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד). המבצע הוכרז בעקבות ירי ארטילרי משמעותי שביצעו ארגוני הטרור ברצועת עזה לעבר יישוב דרום ישראל, והחל לאחר מבצע "שובו אחים" למציאת שלושת הנערים היהודים שנחטפו בידי טרוריסטים מוסלמים, ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה. שמונה שנים חלפו וההורים ממשיכים במאבק החשוב מול ממשלות ישראל.
בשיחה נוקבת עמו, מדגיש שמחה גולדין את מרכזיותו של שר הביטחון בני גנץ באי השבת הבנים, שכן שבאותה העת כיהן גנץ כרמטכ״ל ואליו הוא מפנה את עיקר טענותיו. ״הוא זה שהוציא את החיילים לקרב ולא החזיר אותם. יותר משנתיים הוא כבר שר ביטחון ולא רק שהוא לא עושה שום דבר בשביל להחזיר אותם, הוא עושה ההפך״. גולדין מסביר את דבריו, ואומר כי גנץ ״מכניס פועלים מעזה ולא מתנה את המהלך בהשבת החיילים, זה דבר שלא עשו מאז 2014״.
לקראת חג הקורבן (עיד אל-אדחא) שמתקיים השנה בתאריכים 09-13 ביולי, הודיע בתחילת השבוע (א') מתאם פעולות הממשלה ביהודה ושומרון, אלוף רסאן עליאן, על שורת צעדים אזרחיים לאוכלוסייה הפלשתינית בשטחי יו"ש, לאחר שאושרו על ידי השר גנץ בכפוף להערכת מצב ביטחונית.
הצעדים האזרחיים לתושבי יהודה ושומרון: ביקורי משפחות בישראל. מכסה של 500 היתרי יציאה לחו"ל דרך נמל התעופה בן גוריון. מכסה של 200 היתרים לביקור בעיר אילת. הרחבת שעות פעילות המעברים. הצעדים האזרחיים לתושבי רצועת עזה: מכסה של 400 היתרי ביקור בירושלים; עבור גברים מעל גיל 55 ונשים מעל גיל 50.
מה אתה חושב על ההקלות של גנץ לקראת חג הקורבן?
״הכל לכבוד החג שלהם, את החגים שלנו הוא לא סופר. לפני שנה היה מבצע שומר החומות שבסופו גנץ הצהיר על ׳שין תמורת שין׳ – לא יהיה שיקום בעזה אלא בהשבת החיילים. הוא פועל בדיוק הפוך על אף הצהרתו״.
כל שנה בתאריך י׳ בתמוז מתקיים ׳יום צוק איתן׳. השנה מכיוון שהתאריך נופל בשבת האירוע יתקיים ביום ראשון. גולדין מספר כי ״מדובר באירוע ממלכתי בהר הרצל ובמשך ארבע השנים האחרונות אנחנו, ההורים של הדר, לא נכנסים פנימה ועומדים שם בחוץ עם הרבה מאוד מפגינים אחרים. חלק מהמשפחות השכולות עומדות בחוץ לבושות בחולצות עליהן נכתב ׳צוק איתן לא נגמר עד שובם של אורון והדר׳, וחלק נכנסות פנימה. גנץ יוצא ומדבר איתנו ומבטיח ושוב מבטיח לפעול״.

״בשנתיים האחרונות הצוות של הדר הצליח לתפוס לשיחה קצרה את גנץ, והחבר׳ה אמרו לו – ׳היית המפקד שלנו בצוק איתן, שלחת אותנו לרצועת עזה, מה אתה הולך לעשות?׳. 

לפני שלוש שנים הוא אמר להם שהוא עדיין חסר כוח פוליטי, שהוא לא משפיע על כלום וברגע שיהיה לו הכוח הפוליטי זה יהיה אחרת. בשנה שעברה הוא שוב אמר שיפעל בנידון״.
השנה, כך לטענתו של גולדין, ״הצוות של הדר לא יגיעו כי הם כולם במילואים. אני חלילה לא אומר ששלחו אותם למילואים בתקופה הזאת בכוונה כדי שלא יגיעו״.

מה לדעתך הקשר של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לכך שהדר עדייו לא שב?
״עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו התחיל במחדל בכך שלא העמיד שום רף, שום תנאי בכל מה שנכנס לעזה כדי להביא את החיילים וגם את האזרחים השבויים בעזה. נפתלי בנט המשיך את זה בשנה האחרונה בצורה משוכללת אף יותר, זאת אומרת הכל נכנס ואין שום דרישה להביא את החיילים. ועכשיו גנץ ממשיך את הסיפור. הדרישה שלי מראש הממשלה יאיר לפיד ומהרמטכ״ל אביב כוכבי, לתקן את זה. אלה החיילים שלו״.

״אתה חושב שמשהו ישתנה אצל ראש ההמשלה הנכנס יאיר לפיד?
״עד עכשיו הוא היה ראש מפלגה, הוא היה שר חוץ, בתקופת צוק איתן היה שר אוצר. היום הוא ראש הממשלה, זאת אומרת, אם יצטרכו מחר לצאת לקרב – הוא זה שיוציא את החיילים לקרב. אז השאלה היא איך הוא מוציא אותם לקרב לפני שהוא מחזיר את החיילים הקודמים הביתה. זה לא שהוא מנותק מהעניין, הוא היה בקבינט המדיני-ביטחוני בתקופת צוק איתן, כמו נתניהו, בוגי, גנץ ובנט – כולם. 

[elementor-element…
הילדים בבריכה? הניחו את הטלפון בצד - מניסיון

הילדים בבריכה? הניחו את הטלפון בצד - מניסיון

01לפני כמה שבועות הגענו לנופש קצר בצפון – וילה עם…