״אני יודעת כמה זה לא בריא לי ולא נכון אבל אני מרגישה שאני כבר חייבת עזרה עם זה״ התחילה אפרת את השיחה.
״עזרה עם מה״, שאלתי.
״עם האוכל. אני ממש מגזימה. למרות הסכרת שלי אני לא מצליחה להפסיק לזלול ובכלל אני מרגישה לא מפוקסת. כל היום אני בטלפון, לא באמת נותנת תשומת לב כמו שצריך לבנות שלי והכי הורג אותי זה שאני לא מפסיקה לנבור בכל המחשבות השליליות שתוקפות אותי. אני נתקפת בריקנות כל כך גדולה ואני לא מצליחה לבחור בבחירה שבאמת תהיה טובה לי.
״לפני שאעבור לפרקטיקה שתעזור לך להתמודד עם זה, חשוב שתביני את הדרך שלך להתמודד עם הריקנות שלך על ידי בחירה באכילת מאכלים מזיקים, בריחה למסכים וכו’.
נעזר בתורת החסידות להבין את זה: לנפש שלנו יש אורות מקיפים ואורות פנימיים. האורות המקיפים גדולים מאוד, מלאים בהבטחה של מילוי אמיתי גדול מאוד של אותה ריקנות שאנו מרגישים. אפשר לומר, שזה המקום שממנו מגיעים כל הדמיונות של היצרים והתאוות. לעומת זאת, יש אורות פנימיים, אורות חשללים הרבה יותר ועדינים כי הם אורות שמוכלים בתוך כלי.
״בשביל להבין את זה, נתייחס לעובדה שאת חולה בסוכרת. האור המדויק (האוכל) לכלי שלך (הגוף שלך), זה בעצם הדיוק וההתאמה למה שהגוף שלך זקוק. כשהאור הפנימי שלך מוכל בתוך כלי את צריכה לבחור לאכול סלט או מאכל שיאזן את רמת הסוכר שלך, הסלט הוא ההתאמה הזו של האור לכלי. זו מעלת הקדושה.
כנ״ל לגבי בחירות רגשיות עבור הנפש שלך, אנחנו בעצם צריכים לעבוד לפי החוקיות האלוקית וכל סטיה ממנה היא בעצם חטא״.
״אז בעצם כשאני עושה משהו שמזיק לגוף או לנפש שלי אני חוטאת? אז למה בכל זאת אני בוחרת לחטא למרות שאני יודעת שזה לא בריא לי?״, שאלה.
״כי יש לנו רצון לקבל את האור הגבוה מהאור המקיף. אנחנו מאמינים שזה מה שימלא את הריקנות שלנו, כי אנחנו מדמיינים שנפסיד כל כך הרבה דברים ואנחנו לא מוכנים להצטמצם. בחירה בטוב על הרע מחייבת לוותר על ריבוי השפע. מצד הקדושה – אנחנו מוותרים על אורות גבוהים בשביל אורות מדויקים, מצמצמים את כל התאוות שלנו למסגרת אחת. כמו נישואין שבהם הגבר מצמצם את כל החסד שלו לאישה אחת, הוא מייקר את האישה הספציפית לאורות שלו. זו חוויה של צמצום. אבל זו קדושה כיון שהוא לא באמת יצליח להנות מכל האורות המקיפים שנמצאים בדמיון שלו, זה בוודאות ישבור אותו כל פעם מחדש. כמו בולמוס, אכילה לא מבוקרת שגורמת לתחושת בחילה. כשאת אוכלת את מה שהגוף שלך באמת צריך את מקדשת את ההזנה של הגוף שלך, כשאת נמצאת בשיחה במאה אחוז עם הילדים שלך בלי הטלפון, את מקדשת את השיחה עם הילדים״.
״אז איך בכל זאת אני יכולה לטפל בזה? אני ברמת מודעות כל כך גבוהה ולא מצליחה לשנות כלום״, תהתה.
״כאשר אנחנו מרגישים ריק וחוסר משמעות בתוכנו, אנחנו מתפתים מייד למלא אותו בכל מיני פתרונות מזיקים. במקרה שלך זה סוכרים, אבל אנשים משתמשים בפתרונות אחרים. את מנסה להתאפק ולא לעשות את זה, אבל לא מצליחה למרות שבשכל את יודעת שהדבר הזה מזיק לך, כי הפתרון הוא לא באיפוק״.
״אז מה הפתרון?״, שאלה.
״קודם ההודאה שאת צריכה תענוג, כי זה מהות אנושית – ‘אני עכשיו צריכה תענוג, משהו שימלא אותי ואני צורכת לתוכי דברים לא נכונים לי, רעילים לי’. זו נקודה קריטית שאי אפשר לדלג עליה״.
״אבל למה הטבעי שלי זה לרוץ למתוק? למה אני צורכת את זה בצורה לא נכונה?״, שאלה.
״כי זה בטבע שלנו, אנחנו נמצאים בקטנות מוחין שגורמת לנו להכניס עונגים לא מדויקים עבורנו. אמרת שאת מרגישה ריקנות, בעצם את אומרת שאת מרגישה שחסר לך משהו?״.
״נכון״, ענתה.
״אז בואי נהיה יצירתיים בקשר לתענוג. יש לך תוכנה ישנה ולא עדכנית שצריכה לעבור שדרוג.
״התוכנה הזו מטפלת באופן שבו ממלאים את הצורך הזה של תענוג והמשימה שלנו היא להגיע למצב שבו אנחנו מכניסות לתוך המערכת תענוג שלא יזיק לנו.
״הריק שאת מרגישה זה לא מחלה, אלא שלב מעבר של ״סור מרע ועשה טוב״. התיקון פה הוא כאשר העולם בא ומציע את עצמו בתור מילוי לריק שלך, את צריכה להגיע למצב שאת באה ואומרת לו: לא תודה!, אני הולכת למסעדה של אבא שלי (הקב״ה) לאכול אוכל בריא וכשר.
״לכל השיח שלנו כרגע יש מטרה לחבר את התופעות שיש בחיים שלך ולגלות מה התענוגים הבריאים שלך.
החלל הריק זה מקום שיש בתוכנו, הרצון למלא אותו זה רצון בסיסי, חשוב וטוב. כל החטא פה זה שאת מנסה למלא את החלל הפנוי במה שאת מדמיינת שיתן לך תענוג. ולדחף הזה (להתמלא), מי שמציעה את עצמה זה בעצם הנפש הבהמית (הראשונה) כשליחה למילוי הריק הזה והיא פוגשת הצעות ‘מבטיחות’ עם אורות גדולים (לאכול מתוק/מסכים וכו’). את נותנת לה רשות ללכת בלי ליווי להביא לך את ההארה הזו ואז את מתעוררת ומבינה שהסדר הזה לא נכון״.
״אז מה אני צריכה לעשות? להפסיק לחפש תענוגות? לרסן את עצמי?״, שאלה.
״מה פתאום הצורך בתענוג הוא בסיסי. את צריכה לשלוח משלחת אחרת שמגיעה דרך הנפש האלוקית והיא תגרור אחריה את הנפש הבהמית. אם שולחים את הנפש הבהמית לבד, אז מה רוצים ממנה? היא עז.
״את יכולה להגיד לעז: עז, תביאי לי את ההארה? היא תראה עשב וישר תתחיל לזלול. מסכנה.
״הרבה פעמים ניסיתי לנהל את זה דרך השכל שלי וכל הזמן נפלתי״, הגיבה.
״בנקודת הזמן הזו, שאת מרגישה את החלל הריק הזה והוא מאיים כל כך יש נטייה להיות באי שפיות זמנית ואז אין שם הרבה שכל ובגלל זה כל התובנות השכליות שלך לא עוזרות לך. עד שתפתחי הרגלים טובים, את צריכה לייצר מצבי ביניים שישמשו אותך להרבה שנים טובות. את צריכה עכשיו, כשאת לא נמצאת בריק הזה, להתחיל להעלות מהזיכרון כל מיני מעשים, מקומות, זמנים וארועים חיוביים שבהם את מרגישה שאת מתמלאת. יכולה למצוא דוגמאות לזה?״.
״בטח. טיולים בטבע, בשקיעה, לעמוד מול הים, לבשל״.
״מצוין, מה שאת צריכה לעשות זה לרשום אותם על פתקים ולפתח את היכולת לשלוף אותם ברגע האמת.
״טיול בשקיעה יותר טוב פי מיליון מלזלול עוגה. ככל שתתפתחי יותר יהיו לך יותר מקומות מדויקים שאותם תעשי וכשתהיי באי שפיות הזמנית הזו ויהיה לך קשה לחשוב על אחד מהם, תוכלי לשלוף ולצרוך כתחליף. את צריכה עזרים טקטיים וגשרים לקדושה ולטוב בזמן שאת נמצאת באי שפיות הזמנית שלך. זה חייב לבוא מתוך העולם שלך ואת חייבת לרשום את כל המקומות האלה שממלאים אותך. פתאום תזכרי בכל מיני דברים שהרבה זמן לא עשית אותם, דברים שחשבת לעשות. אותו דבר לגבי תזונה, את חייבת למצוא לעצמך תחליפים בריאים ראויים בתזונה שאת יודעת שהם ממלאים אותך וגורמים לך להרגשה טובה. ככל שתפתחי את התרגול הזה ככה תבני יותר ויותר גשרים לקדושה, תכניסי יותר אורות מדויקים לכלים ולאט לאט תתחילי לזנוח את ההרגלים הרעים שאימצת במהלך חייך במעין תקווה סמויה שהם ימלאו לך את אותו הריק״. ■
