"אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול… בוחר בכל יום להמשיך לחיות" (חנן בן ארי). זהו אחד השירים העוצמתיים והמיוחדים של היוצר המדהים חנן בן ארי, שנוגע בדיוק בנקודות הרגישות שלנו. כולנו אלופים בטעויות, בנפילות, בדיבורים, בכעסים ובמצבים שבהם אנחנו לא מבינים: איך זה קרה? ואיך אני מרגישה אחרי הנפילה?
אני חושבת שזו אחת השאלות הגדולות שנשאלות. מה קורה אחרי שטעיתי? איך אני ממשיכה? האם אני מודעת לטעות? האם אני עושה שיעורי בית? האם אני פוסלת אחרים בגלל נפילות קטנות או גדולות? על מה אני שמה דגש?
זה תלוי בגיל, במצב ובסיטואציה, וזה תלוי בנו. איך אנחנו מגיבים על טעות שמישהו טעה מולנו או על טעות של עצמנו? סולחים בקלות? ממשיכים הלאה?
כשאני נכנסת לכיתה ורואה שאחד התלמידים מעד והתנהג בצורה לא הולמת או באלימות, אני מפסיקה הכול ויושבת מולו, משקפת לו את המצב כדי שיבין את חומרת התנהגותו. כשניכר שיש הבנה אפשר להמשיך הלאה.
כשאנחנו המבוגרים טועים, האם אנחנו ממשיכים הלאה? מסבירים וממשיכים?
כמו שנאמר… פחות!
אחת האורחות שהוזמנה לאירוע שלנו באה לשמוח ולשמח אותנו בטוב ליבה, אבל היה רגע שבו היא נכנסה למקום שאינו מקומה כשהרגישה 'שליחת מצווה'. קשה לשכוח את הטעות שלה, אבל אני חוזרת ואומרת שהייתה לה כוונה טובה. היא ניסתה ללכת בדרך ההלכה, אבל טעתה טעות גדולה למרות שהתכוונה לטוב.
הטעויות האלה נמשכות אצל כל אחד ואחת מאיתנו: ההתערבות, הדיבור, הכעס, השגיאה, חוסר המודעות. ולנו זה מפריע! ושוב ושוב נשאלת השאלה: להמשיך הלאה? כשעם ישראל חטאו בחטא העגל, הם לא ידעו שמשה רבנו ע"ה מתכוון לרדת עם לוחות הברית, וטעו טעות חמורה. אבל הקב"ה סלח ומחל, ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הקב"ה סולח בכל פעם מחדש כשאנחנו מודעים לטעות שלנו. אז אם הקב"ה מוחל וסולח ואוהב, מי אנחנו שלא נסלח?! אנחנו חייבים לעבור על מידותינו ולסלוח לא רק למי שעומד מולנו אלא גם לעצמנו. להמשיך הלאה.
כי אני אלוף העולם בליפול ולקום.
