הייתי השבוע בחתונה משפחתית. ילדה יפה, כמעט בת שמונה עשרה ומאוהבת. איזה דבר זה, לומר למישהי שבעלה נראה מקסים ומתוק, ולקבל ״נכון??״ מלא באושר. יש דברים שאי אפשר להיות ציניים אליהם – פנים של תינוק ישן, הטופס שמספר לך שסוף כל סוף עברת טסט, וילדה, חסידית, מאוהבת.
החופה היתה חצי ביידיש, מודה שלא הבנתי הכל. אם כי את הכתובה, עוד הצלחתי לנחש. ופתאום מישהי לחשה לי: ״את יודעת? אני חושבת שזה גיל צעיר מדי לחתונה״. אני מכירה את כל הסטיגמות על נישואין בגיל צעיר, אבל מבדידות, ככה כתב פעם יהונתן גפן, האנשים הופכים קשים. ״אני דווקא מאחלת שאנשים ימצאו את שאהבה נפשם מוקדם, עוד לפני האכזבות, לפני שהחמצות דרכו על הלב. בנעימות, בלי הביניים״, עניתי ״אז תכתבי על זה״ היא אמרה בספקנות וצחקה. והנה, כתבתי.
יש מחקר שמסביר שכשמבקשים שנדמיין משהו, נאמר חיה, אנחנו חייבים לעצום רגע עיניים ולדמיין. וכשמדמיינים את החיה הזו, המוח האנושי לא יכול להתרכז בשום דבר אחר. נסו רגע להביט במשהו בריכוז ובו זמנית לדמיין פינגווין, דוב קוטב, או חזיר בר חיפאי – אי אפשר. המוח עסוק כל כולו בדבר אחד בלבד. וזה גילוי שכולנו צריכים להכיר. כי כשההווה נורא, העתיד ירגיש נורא באותו האופן. וגם אם כל העולם יספר לך שזה לא נכון – ככה זה מרגיש, וואט יו סי – איז וואט יו גט. ולא. זה לא אנחנו. וזה ממש לא חוסר באמונה, או אמביציה, או כוח רצון. זה רק המוח שמתקשה להתנתק מהמציאות שהוא רואה. כל מבט לעתיד מואר בעפרוריות של היום.
לקראת סוף החתונה דיברתי עם דודה רחוקה שלא הכרתי. בגיל 24 הבן שלה יצא עם מישהי והתאהב. ככה, אחרי פגישה אחת אמר לאמא שלו – ״אמא, כזו אני רוצה. בדיוק״. והיא הלכה. אחרי פגישה אחת אמרה שלא מתאים ונעלמה. והוא נשאר שבור. יצא ויצא וכלום, אמרו עליו שהוא בררן, ביקשו שינסה קצת יותר. אפילו הוא חשב שמשהו בו לא בסדר. ארבע שנים אחרי, היא הרימה אליו טלפון וביקשה שינסו שוב. וכמה חודשים אחרי – הם התחתנו. רבי נחמן אומר שתכלית הידיעה, שלא נדע, ואנחנו לא יודעים. כל השבוע אני הולכת עם המשפט הזה בראש. כי אפשר לקום בבוקר ודברים יסתדרו. גם אם לא נאמין בזה. אפילו הפסקנו לצפות. רק לזכור שאנחנו לא יודעים מה יביא היום שלפתחנו, וכשאי אפשר לדמיין, אז לא בכוח. רק לומר –
״אני לא יודע מה יקרה היום. יכול להיות טוב. לא בהכרח יהיה נורא כמו שהיה״
