אני מרגיש אשם אם אני מתכסה כשקר לי

השבוע, בזמן שעמדתי בתור אינסופי בחנות כלשהי, עמדו מלפני שתי נשים וניהלו ויכוח סוער – ״עד מתי תכעסי עליו בכל פעם שהוא מאחר? את דייקנית. הוא לא. ביום שתפנימי את זה, תתפוצצי עליו הרבה פחות״. הבעש״ט הקדוש אומר שכל דבר שאנחנו שומעים, רואים או פוגשים הוא בהשגחה, אז כדאי לתת את הדעת למה שקורה סביבנו, אבל במקרה הזה היה לי די ברור למה הדיבור הזה הגיע אלי. עם כל התכונות היפות שהבורא נתן בי, דייקנות היא לא אחת מהן. אני מנסה לעשות הכל מהכל, להתארגן ולסדר ולענות לטלפון, ובלחץ זמן, זה מורכב. לא תמיד אני מתעדפת נכון את הדברים. אנשים דייקנים נוטים לחשוב שהמאחרים נהנים לאחר. אני דוקא סוברת שאנחנו, או לפחות אני, מתפתלת מהאיחור.
יש סיפור מופלא של רבי נחמן בשם ״מעשה מאורח״. בעל בית אחד פוגש באורח, כך מתחיל הסיפור. הקשר ביניהם מפתיע אותו, כי הוא אחר מאוד, מרגש, קרבה פתאומית ולא מוסברת, והוא כל כך שונה ומיוחד עד שבעל הבית המופתע סובר לרגע שאולי האורח מעולם אחר. ואז בעל הבית פונה לאורח ואומר ״אֲנִי מְבַקש לִלמוד מִכם אֵיך לְהִתְנַהֵג בכְבודְכֶם״ – איך הוא ירצה שינהגו בו, מה הניואנסים המיוחדים שקיימים בו וחשוב שידע עליהם כדי שהחברות ביניהם תימשך. המשפט הזה הולך איתי, ״איך לנהוג בכבודו״. כי נכון, דיוק הוא לא בדיוק מנת חלקי. וכן, זו תכונה שיש בה כמה צדדים יפים (הקפדה ודיוק בפרטים, סדר, חולמנות) ויש בה צד מובן שלא נעים לצד השני. ואני עובדת על זה, עבודת חיים. אבל מדי פעם, עוברת בי המחשבה מה היה קורה אם הצד השני היה מבין שזה הקושי שלי. ואולי דווקא בחזית הזו, מפסיק להלחם.
אני לא מנסה לבטל את העבודה הפנימית שאני צריכה לעבור, וגם לא מעלימה עין ממה שמצריך תיקון. אבל כל קשר, מכל סוג שהוא, דורש עבודה ותחזוקה מתמדת ואף אחד פה לא מושלם (על אף שיש כמה שהיו מעדיפים לחשוב אחרת). אבל אולי, ורק אולי, בקשרים מיוחדים – כדאי לתת את הדעת ולא למהר לבטל, את נקודת הקושי של האחר. האם לא היה עדיף, אם בנקודה שקשה ממילא, לבן זוג, לבן משפחה או לחבר קרוב, ותשלימו כאן כל תכונה (דייקנות, צניעות, בלגניסטיות) כיד הדמיון הטובה עליכם, היינו פחות לוחצים? האם לא היה לנו נעים יותר בקשר, אם היינו זונחים את הקושי הספיציפי הזה, ובוחרים להשקיע דווקא בחזית אחרת?